"הייתי רוצה שזה ייגמר כבר"

ראיינה: ורד ליון-ירושלמי, דוברת "החברה למתנ"סים"

"בפעם הראשונה שהייתה אזעקה בכלל לא הבנו מה צריך לעשות. אחר-כך כבר ראינו מה זו קטיושה. יש אצלנו המון אזעקות ואנחנו מאוד מפחדים". (ואימא מוסיפה: "עד היום היה לנו יותר מזל משכל, כי בכל האזור נפלו המון קטיושות וביישוב שלנו עדיין לא"). 

"כל הזמן אני מפחד. אפילו עכשיו אני מפחד על ההורים שלי ועל אחותי שנשארו בבית. עד שהתחילה המלחמה הלכתי כל יום לבריכה ושיחקתי עם חברים. מאז שהיא התחילה אני רק משחק במחשב, רואה טלוויזיה וישן".

"יש לילות שלמים שאני לא ישן בגלל הרעש של הנפילות והיציאות. לאט-לאט אני פחות מפחד ומתחיל להתרגל, אבל כשיש אזעקה אני שוב עצבני. כל היום אני רק במחשב ובפלייסטיישן. מחר אנחנו נוסעים שוב עם המתנ"ס לשפיים וזה מזל גדול שאפשר לצאת קצת מהכפר". (ומוניב חנג'ר המדריך מוסיף: "החלל הראשון של המלחמה היה בן הכפר וואסים נאז'ל. לילדים מספרים שהמלחמה היא גם נקמה של ישראל על מותו - וכך קל להם יותר להבין אותה").

"זה מאוד מבהיל ומפחיד שלא יודעים איפה הקטיושה תיפול. כל היום אנחנו בממ"ד או בבית - אבל לא יוצאים החוצה. זה מעצבן ומשעמם רק לראות טלוויזיה ולשחק במחשב. הייתי רוצה שזה ייגמר כבר".

 "ממש ליד הבית שלי נפלה קטיושה, ולא רחוק מאיתנו נפלו עוד חמש. היה הרבה פחד בבית ולכן נסעתי לקרובים ברמת-גן ותל-אביב. זה מדהים, הפער בין מה שקורה במרכז הארץ למה שקורה אצלנו. בימים האחרונים אני הולכת למתנ"ס לפעילות, אבל העיר עצמה ריקה לגמרי ויש כל הזמן פחד וחשש".

"אתמול ישבתי שלוש שעות רצוף במקלט כי שבע קטיושות נפלו. יש גם הרבה אזעקות שווא ולפעמים אנחנו נכנסים למקלט סתם. בשאר הזמן אנחנו משחקים בכדור ומדברים. זו הפעם הראשונה שאני יוצא מהצפון ופעם ראשונה שאני לא לחוץ".

"אנחנו כבר רגילים לזה. תמיד יש אירועים ביטחוניים ליד הקיבוץ, כך שאני לא מפחד. הבעיה היא שעכשיו אסור לנו לעשות כלום. לא להיפגש, לא לשחק עם חברים. זה מעצבן כל הזמן להיות מול המחשב".

"פעם ראשונה שהייתה אזעקה עליתי על הגג לראות איך זה נראה. כמובן שלא ראיתי כלום, אבל זה מאוד מפחיד לראות את הנפילה. כל היום אני משחק במחשב ורואה טלוויזיה וזו הפעם הראשונה שאני יוצא מהבית". (ומוניב חנג'ר המדריך מוסיף: "בגלל שאנחנו דרוזים אנחנו מנסים לשמור על אובייקטיביות. ברור לנו שהמלחמה נכפתה עלינו ושצה"ל חייב להגיב, אבל כל הזמן אנחנו שואלים מתי זה כבר ייגמר").