שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הם לא באו

    המעריץ המושבע יאיר רוה נסע עד גרמניה כדי לראות את דפש מוד בפעולה, וגם להחליף איתם כמה מילים. הוא חזר עם ראיון ורשימת שירים, אכל ליד פרנץ פרדיננד, ועשה פדיחות כשפגש את חברי הלהקה בשירותים. סוג של פיצוי למי שהיה אמור להגיע היום לפארק הירקון. תראו מה הפסדנו

    הכתבה הבאה נכתבה לפני עשרה ימים וירדה לדפוס שלשום (יום שני). שעתיים אחרי שנסגר גיליון "פנאי פלוס" החדש היא הפכה מטקסט מגזיני אקטואלי, הסופר לאחור בהתרגשות לקראת אחת ההופעות המוזיקליות הגדולות והמדוברות של השנים האחרונות, לפיסת ארכיון נוסטלגית וחסרת ערך. פנטזיה חסרת תכלית.

     

    בלילה שבין שני לשלישי, כשהתזמון מחורבן לא פחות מההודעה עצמה, הודיעו מרטין גור ודייב גאהן שהם מבטלים את בואם לישראל. הסיבה: המצב. מכתבה שנושאה הוא "תראו מה מחכה לנו" היא הפכה ל"תראו מה הפסדנו". מאז הודעת הביטול אני מסתובב שבור לב. האם זה בגלל שכמעריץ מזה 26 שנה של דפש מוד אני המום שאחרי מסע טיזינג גדול ומפואר הם לבסוף לא מגיעים לשכונה שלי, או כי המדינה הזאת – וביטול ההופעה היא מטאפורה גרנדיוזית לכך – פשוט יורדת לטימיון? מדינה בה פופ לא יכול לשרוד, רק המנונים, צפירות אזעקה ופיצוצי פגזים. ואולי זה שילוב מדכא ביניהם.

     

    כשאני קורא את הכתבה כעת, אני מזהה טון פסימי וסקפטי השזור בתוכה, שלא הייתי מודע לו בעת הכתיבה. כאילו איפשהו סירבתי באמת להאמין שיש סיכוי שהם יגיעו. ואולי זו סתם חוכמה שלאחר מעשה. אבל האמת, רציתי להאמין. הכתבה הזאת, יותר מפרומו להופעה שאמורה היתה לקבץ 40 אלף ישראלים אופטימיים עם טעם מוזיקלי משובח, היתה מעין משאלה. תפילה שרצתה לראות בהופעה של דפש מוד נס, סימן לכך שיש לנו עדיין סיכוי לנורמליות. כנראה שאין.

     


    (צילום: רויטרס)

     

    "אתם באים, כן?".

     

    זה הדבר הראשון שרציתי לדעת ממרטין גור כשהוא נכנס לחדר. הראיון עוד לא התחיל, יש לו עוד ראיון לטלוויזיה לעשות לפני שהוא מתפנה אליי, אבל אני כבר עמוק בחרדות. שנים אני חולם שדפש מוד יגיעו לישראל. לפינגווין, לקולנוע דן, לליקוויד, ללוגוס, לרוקסן, לאלנבי 58, לסינרמה, ליד אליהו, לאיצטדיון רמת גן. כל תקופה, ב-26 שנות פעילות הלהקה, ואתר ההופעות התל אביבי המתאים לה. אבל הם לא באו. כבר שמעתי לאורך השנים את השמועה "השנה הם באים", עד שעכשיו נראה שזה באמת הולך לקרות. בפארק הירקון. זאת אומרת, אם המלחמה לא תשבית את מה שהולך ומסתמן כמופע המוזיקלי הגדול בתולדות המדינה.

     

    "אתם באים, כן?". אני ספק שואל, ספק מתחנן. "כי אני לא יודע אם שמעת, אבל קלי קלרקסון ביטלה את הגעתה רגע לפני ההופעה, וטענה שמדובר בכאב גרון".

     

    "אה, באמת?", עונה גור ומחייך. "אם קלי קלרקסון ביטלה, אני חושב שאצטרך להעלות את זה בפני החברים מהלהקה... אני לא יודע".

     

    אבל רגע, הקדמתי את המאוחר. הכל התחיל כמעט שעתיים וחצי קודם.

     

    16:00

     

    2 ביוני 2006. נירנברג, גרמניה. הראיון שלי עם מרטין גור נקבע לשעה שש, אבל אנה האפמנס, נציגת חברת התקליטים בגרמניה, ביקשה שאגיע לפארק כבר בארבע. במקום נפתח היום פסטיבל "רוק-אים-פארק", אחד משני פסטיבלי הרוק הגדולים של גרמניה, ודפש מוד היא האטרקציה המרכזית של היום. פלאסיבו ופרנץ פרדיננד מנגנות לפניה.

     

    אני נכנס לתיאטרון ענק הסמוך לפארק. דמיינו את היכל התרבות בצורה ובגודל. כל המבנה הענק הזה הופקע בימי הפסטיבל לטובת אירוח האמנים. חצי ממנו מוקדש להפקה העצומה של דפש מוד. החצי האחר, לכל השאר. עד 1989 דפש מוד היתה חלק מ"כל השאר", אלא שאז – מאז פרצה לאמריקה עם "מוזיקה להמונים" וחזרה ב-1991 עם "ויולייטור", האלבום הנמכר ביותר בתולדות הלהקה – היא ממלאה איצטדיונים בכוחות עצמה. בפסטיבל "רוק-אם-רינג", שנערך במקביל ושבו תופיע יומיים אחר כך, ייצפו בה 80 אלף איש. "שזה ממש לא ביג דיל בשביל הלהקה", מתגאה האפמנס. "לפני כמה חודשים מילאנו את הפארק בלייפציג עם 80 אלף איש בכוחות עצמנו, בלי פסטיבל שלם מאחורינו".

     

    אנה יוצאת לברר מתי הלהקה מגיעה. צוות הצילום הגרמני, שיצלם את הראיון שיתקיים לפני לערוץ 2, מארגן תאורה, ואני יוצא מהיכל התרבות וצועד מאתיים מטר לכיוון הפארק. פרנץ פרדיננד מופיעים. היי, אם אני כבר כאן.

     

    17:00

     

    מייקל, שנורא דומה למיטלוף ב"מועדון קרב", הוא אחראי האבטחה של דפש מוד בסיבוב ההופעות הזה. אני יושב עם אנשי ההפקה בחדר האוכל של היכל התרבות. הלהקה עוד לא הגיעה, ויש להם כמה דקות לעצור ולנשום לפני שמתחיל הטירוף הגדול. "איך המאבטחים בישראל?", שואל אותי מייקל. מאוד מנוסים, אני עונה. אתה יכול להיות בטוח שהמתחם הזה יהיה מאובטח באופן הרמטי. מפני טרוריסטים, לפחות. מה יקרה על הגדרות מול הבמה, אין לי מושג. מייקל מביט כלפי מעלה ושוקע בהרהור. "נראה לי שאלך על גדר כפולה מול הבמה", הוא הוגה. "כן, במקום שעוד לא הייתי בו ואני לא מכיר את כוח האדם המקומי, הכי טוב ללכת על גדר כפולה". אני מהנהן גם, בקצב שלו. כן, ברור, גדר כפולה. אני שואל את מייקל איך זה להסתובב עם דפש מוד כל כך הרבה זמן. "הם אחלה, באמת. הם כאלה אנשים בסדר, אנשים רגילים לגמרי, ממש נחמדים". ובטח לכל אחד מהם יש אוטובוס משלו, לא? "ממש לא, בנאדם. הם נוסעים שלושתם באותו אוטובוס". ואיך הם אחרי ההופעה? הם באים אליך ושואלים אותך איך היה, אם זה היה יום טוב או לא? "לא, הם לא מדברים עם אף אחד. הם כבר כל כך הרבה שנים בעסק הזה. הם יודעים טוב מאוד איך היתה ההופעה, הם לא צריכים לשאול אותי. לפני שעבדתי עם דפש מוד עבדתי עם הקיור, ופעם אחת אחרי הופעה רוברט סמית שאל אותי איך היתה ההופעה הערב, אז עניתי לו 'היי מן, אני שונא את המוזיקה שלך, אני רק אחראי על האבטחה, זה הכל'. מאז הוא לא שאל אותי יותר".

     

    17:30

     

    מייקל מספר לי על החוויות שלו באבטחת ההופעה של דפש מוד באיסטנבול. "זה היה סיוט", הוא מגלגל עיניים, כשבמכשיר הקשר מישהו קורא לו. "הם הגיעו". הנשר נחת. כל האודיטוריום מתחיל לזמזם במרץ. כולם יוצאים לקראתם. "היום גם דניאל מילר יגיע", מספרת לי האפמנס. מילר, האיש שגילה את דפש מוד ובנה סביבם וסביב ניק קייב את חברת התקליטים שלו, "מיוט", הוא אחד האנשים המרתקים בתולדות הגל החדש של שנות השמונים. בפסטיבל הערב, חוץ מדפש מוד, מופיעה גם אליסון גולדפראפ, אמנית נוספת שלו. אני מסתובב עם האפמנס במתחם של דפש ורואה שלט על הדלת "חדר הכושר של דייב". "אפשר להיכנס?", אני שואל אותה. מובן שלא. "כאן דייב יקבל תכף את העיסוי שלו", היא מסבירה לי.

     

    כמה דקות אחר כך היא מגיעה אליי, עיניה נוצצות. "ג'ק, הבן של דייב, בא איתו. הוא כל כך גדל מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה. הוא כבר בן 18 והוא דומה בול לאבא שלו. גם לו יש כבר להקה". ג'ק גאהן, אני רושם לפני את השם.

     

    18:00

     

    הראיון אמור להתחיל, אבל מרטין איננו. האפמנס נכנסת לחדר. היא מתנצלת. "דניאל תפס את מרטין, הוא רוצה להשמיע לו משהו. עד שסוף סוף יוצא להם להיפגש, הוא רוצה לגזול ממנו כמה דקות לדבר עסקים". "אולי תשכנעי גם את דייב לעלות?", אני מבקש/מתחנן. "אין סיכוי", היא אומרת, "דייב לא מתראיין. הם מאוד מגוננים עליו עכשיו, לא רוצים להפעיל עליו שום לחץ. אבל יש סיכוי שפלטש יצטרף".

     

    שעה אחר כך, כשאשב לשיחה קצרה עם מילר, יחסי הכוחות בתוך הלהקה יתבהרו לי יותר. "מרטין ופלטש הם חברים טובים, גם מחוץ ללהקה. הם כל הזמן מדברים ביניהם גם ביום יום. דייב חי את החיים שלו בניו יורק". דפש מוד, אני מבין סופית את מה שכבר שנים חשתי, היא להקה שקיימת באולפן ועל הבמה. מחוץ לשעות המשרד אין ממש קשר בין האגפים.

     


    (צילום: אימג'בנק)

     

    מאז ההתמוטטות הגדולה של גאהן ב-1994 אני מרגיש שהלהקה חיה על זמן שאול. אחרי סיבוב ההופעות של "Songs of Faith and Devotion", הגיע דייב לחדר מיון בלוס אנג'לס במצב של מוות קליני כתוצאה ממנת יתר של סמים. דפש מוד, להקת נעוריי, שהלחינה את פסקול ההתבגרות שלי, הפכה ללהקה בסיכון. להקה שבכל רגע יכולה להודיע שזהו, זה נגמר. כשאלן וויילדר פרש מהלהקה, זמן לא רב אחרי מנת היתר של דייב, הייתי משוכנע שהודעה רשמית היא רק עניין של זמן. אני עדיין מחכה. מאז, כל אלבום חדש, כל סיבוב הופעות, הוא בבחינת נס. נס שהוא קורה, ונס שכולם נשארים בחיים בסופו. אחרי ההופעה שלהם מחר (חמישי) בתל אביב – ההופעה האחרונה שלהם בסיבוב ההופעות הנוכחי – הם יתפזרו איש איש ליבשתו. אם בעוד ארבע שנים נתבשר על אלבום חדש, אהיה המאושר באדם. לפחות ליום אחד. אבל אם בדרך נתבשר שהלהקה חדלה מלהתקיים, לא אופתע. אם אני מאבחן נכון, "Touring the Angel" הוא בראש ובראשונה מסע ההשקה של דייב גאהן. דומני שהאיש המציא את עצמו מחדש.

     

    הנה שאלת מיליון הדולר: מה גורם לשלושה אנשים שנפגשו בבזילדון אנגליה כשהין בני 19 ו-18 להמשיך להקליט ולהופיע יחד גם 26 שנה אחר כך? עד האלבום החדש שלהם התשובה היתה די ברורה לי: הם הבינו שרק הסינרגיה המופלאה שלהם יוצרת את התוצאה שנקראת דפש מוד. שימו את מרטין בלי דייב ותקבלו שירים יפים אבל בלי כריזמה. קחו את דייב בלי מרטין ותקבלו אנרגיה שופעת, אבל בלי שיר טוב אחד לרפואה. אלבום הסולו שלו מ_2003 הוא ההוכחה. וככה, גם כשכבר תמה למעשה החברות ביניהם, המשיכה השותפות המוזיקלית. הם שבויים האחד של השני.

     

    אבל עם "Playing the Angel", ועוד יותר מכך בסיבוב ההופעות, יחסי הכוחות השתנו לראשונה בתולדות הלהקה. דייב מצא לעצמו פרטנר חדש, כריסטיאן אייגנר ויחד איתו (ועם אנדרו פיליפוט) כתב שלושה שירים באלבום. אלה שלושת השירים הראשונים בתולדות הלהקה שנכתבו על ידי דייב. עד כה כל השירים נכתבו והולחנו על ידי מרטין גור (ועוד כמה מאת וויילדר, לפני שפרש). ויותר גרוע מבחינת מרטין: הם היו שירים מעולים. מהטובים ביותר של הלהקה בשנים האחרונות. ועוד יותר גרוע מבחינת מרטין: אייגנר הצטרף לסיבוב הנוכחי של הלהקה בתור המתופף. האם הולכת ונוצרת סיטואציה בה דייב לא יזדקק למרטין יותר?

     

    18:10

     

    אני ניעור מהרהוריי. מרטין נכנס לחדר. לבד. אין פלטש. אין דייב. מימי לא ראיתי כוכב רוק עם כל כך מעט נוכחות. בדרך כלל כשאנשים מפורסמים נכנסים לחדר, אנשים בעלי מעמד, כשרון וכריזמה, כל המולקולות באוויר מתייצבות אחרת. אבל מרטין, אני מגלה, הוא האיש שלא היה שם. בכל רגע נראה כאילו הוא רוצה לפרוץ בבכי ולהסתתר. 26 שנות במה ויחסי ציבור וכל שאלה שהוא יישאל נדמית כאילו היא מכאיבה לו באופן אישי. אני שומע אחר כך מכל האנשים הסובבים אותו כמה הוא איש שמקסים ומצחיק להיות בחברתו. ואני מאמין לזה: אתה לא נהיה אחד מכותבי השירים המוכשרים של שני עשורים וחצי בלי שיהיו לך כישורים חברתיים כלשהם. אבל הצד הפומבי של עבודתו – ואת זה אראה כעבור כמה שעות גם בהופעה – מסב לו ייסורים. אילולא הייתי שם בתפקיד, מנסה להוציא ממנו איזושהי כותרת, תובנה, מנסה לדלות ממנו פרט שלא תועד כבר קודם בראיונות אחרים, בוודאי הייתי מניח לו. לא רוצה לצופף לו את הנשמה.

     

    זה מצחיק, לשבת מול מישהו שאתה מכיל כל מילה וכל תו שהוא כתב מימיו. אני מכיר את הטופוגרפיה הנפשית של גור על סמך שיריו. הוא ניסח בהם את התאהבויותיו, את שברוני ליבו, את אמונותיו, משאלותיו. את "Precious", שהיה הסינגל הראשון מהאלבום החדש, הוא כתב לילדיו, כמין התנצלות על תהליך הגירושין המכוער שעבר עם אשתו בשנים האחרונות. ילדים. נתחיל איתם. אולי זה ירכך אותו.

     


    (צילום: אימג'בנק)

     

    ההופעה בתל אביב תהיה האחרונה בסיבוב שלכם. איך נראה יום רגיל שלך, כשאתה לא מתראיין, לא מופיע, לא מקליט? מה אתה עושה?

     

    "יש לי שלושה ילדים – בני 3, 10 ו-15. אני משתדל להיות איתם. בשלוש השנים האחרונות עברתי תהליך ארוך של גירושין. הוא עוד לא נגמר בעצם, הוא לקראת סופו".

     

    הם אוהבים את דפש מוד?

     

    "כן. טוב, בן השלוש לא ממש יודע מה זה להקה, אבל הוא שומע את השירים ושר איתם".

     

    אתה משמיע לו שירים שלך?

     

    "אני לא משמיע לו כל כך, אבל יוצא לו לשמוע. האחים שלו משמיעים לו".

     

    ראיתי אתכם בניו יורק, אראה אתכם בתל אביב, והערב אראה אתכם מופיעים בגרמניה, שהיא בעצם מין מולדת שנייה של הלהקה, לא?

     

    "כן. הקלטנו בברלין שלושה אלבומים. מ-1983".

     

    וגם המוזיקה שלכם מאוד הושפעה ממה שקרה באותה תקופה בסצנה המוזיקלית בגרמניה, המוזיקה התעשייתית.

     

    "לא, לא חושב. אני חושב שזה קרה במקביל ודי במקרה. מה שקרה הוא שבאותה תקופה הסמפלר הפך לכלי זמין ללא מעט להקות, ופשוט יצאנו והקלטנו כל מיני צלילים".

     

    בעיקר מתכתיים.

     

    "לאו דווקא מתכתיים. גם דברים מעץ. וכן, גם סכו"ם או דלתות מתכת. כל מה שהיה לו צליל יפה. ובמקרה באותה תקופה בברלין צמחו להקות כמו איינשטורצנדה נויבאוטן. למעשה, דניאל מילר, המפיק שלנו, היה חבר של בליקסה (בארגלד, מנהיג נויבאוטן), והוא היה מביא אותו לאולפן. הוא לא הציג אותו בפנינו ורק ראינו איש מוזר יושב שם וצופה בנו".

     

    אה, אז אולי אתם בכלל השפעתם עליו. הקהל הגרמני הוא גם הקהל הכי נאמן שלכם. יש מקומות שאתם אוהבים במיוחד להופיע בהם בגלל הקהל שלהם? אתם יכולים לזהות מהבמה את האופי של הקהל מולכם, או שמלמעלה כולם נראים ונשמעים אותו דבר?

     

    "יש לנו מזל גדול, כי יש לנו קהל מעולה. הגרמנים הם באמת משולהבים קצת כמו מעריצי כדורגל. אבל מצד שני ככה גם האיטלקים והספרדים. צילמנו לדי.וי.די בסיבוב הזה הופעה במילאנו. זה מאוד מפתיע לשמוע מה הקהל האיטלקי מזמזם בין השירים, לאיזה מלודיות החבויות בשיר הוא רגיש, אולי זה קשור לזה שהם גדלו על אופרה. הקהל הלטיני מאוד חם. בחלק האמריקאי של הסיבוב הזה ירדנו להופיע בפעם הראשונה במקסיקו. הופענו שני ערבים במקסיקו סיטי מול 50 אלף איש בכל ערב, והם היו נפלאים, פשוט יצאו מדעתם מהרגע שעלינו לבמה".

     

    ומה שמעתם על הקהל הישראלי? יש לכם מועדון מעריצים מאוד פעיל, מאוד נלהב בישראל.

     

    "שמענו על המעריצים הישראליים. פגשנו כמה מהם בהופעה שלנו בפראג השנה. בהתחלה לא הבנתי איך זה יכול להיות שאני מסתובב מאחורי הקלעים בפראג וכמעט כל מי שאני פוגש שם הוא ישראלי, עד שמישהו הסביר לי שמועדון המעריצים הישראלי חכר מטוס כדי להגיע להופעה, ואיכשהו כולם הצליחו להיכנס אל מאחורי הקלעים. אני אף פעם לא באמת יודע למה יש מקומות בהם אוהבים אותנו יותר ממקומות אחרים, אבל זה בהחלט מחמיא שמעריכים את העבודה שלך".

     

    אתם מרגישים מחויבים למעריצים שלכם? אתה מרגיש מחויב להתחיל לעבוד על אלבום חדש רק כדי לא לאכזב אותם?

     

    "אני לא יודע אם 'מחויבים' זו המילה נכונה. אנחנו אסירי תודה לקהל שלנו, אני לא חושב שהיינו עדיין קיימים אילולא הנאמנות של הקהל שלנו. נראה לי שברגע שהמכירות של להקה מתחילות לרדת ופחות אנשים מגיעים להופעות, זה השלב בו להקות מתפרקות. אנחנו לא שם לשמחתי".

     

    אתה חושב לפעמים על העתיד, על החיים בלי דפש מוד? מה תעשה אז?

     

    "לא ממש. אני לא יכול לדמיין חיים בלי מוזיקה. מרגע שגיליתי את אוסף התקליטים של אמא שלי, כשהייתי בן עשר, אני מכור למוזיקה. אני לא יודע לעשות שום דבר אחר חוץ ממוזיקה. אין לי שום כישורים".

     

    בוא נחזור קצת לפרה-היסטוריה. כשהקלטתם את "Speak and Spell" הייתם למעשה הלהקה של וינס קלארק (לימים מנהיג יאזו ואירייז'ר). כשווינס עזב את הלהקה אחרי אלבום אחד דמיינת ש-25 שנים אחר כך אתם עדיין תהיו קיימים כהרכב יציב, ושאתה תכתוב כמעט את כל השירים?

     

    "לא. כשווינס הודיע לנו שהוא עוזב זה בא לנו בהפתעה. היינו בהלם. הוא בכלל לא סיפר לי. הוא רק סיפר לאנדי ולדייב, לכל אחד בנפרד, ואנדי התקשר אליי ואמר לי שווינס אמר שהוא עוזב. זה היה אפילו עוד לפני שהאלבום יצא. הוא הסכים להמשיך להופיע איתנו עד דצמבר באותה שנה (1981), וכבר בפברואר שאחרי זה נכנסנו שוב לאולפן, הפעם כשלישייה, והקלטנו את 'See You'".

     

    אה, אז היו לך כבר שירים במגירה.

     

    "כן. התחלתי לנגן גיטרה בגיל 13 ובאותה תקופה גם התחלתי לכתוב לעצמי שירים. הם לא היו כל כך טובים בהתחלה, אבל הם השתפרו בהמשך".

     

    למה אתם לא מנגנים שירים מ"A Broken Frame", האלבום השני שלכם?

     

    "מדי פעם אנחנו מנגנים גרסה אקוסטית של 'Leave in Silence'".

     

    אני מת על האלבום הזה. קצת הזנחתם אותו בהופעות.

     

    "אז בוודאי תשמח לדעת שהוא יוצא בגרסה עם מאסטרינג חדש, ומיקס 5.1. אפשר היה לשפר את האלבומים המוקדמים שלנו. אבל הם עבדו לזמנם, והצליחו באופן סביר".

     

    מהרגע בו שמענו על מנת היתר של דייב, לפני 12 שנה, אני כל הזמן מנסה להכין את עצמי לרגע בו תודיעו שאתם מתפרקים, שהמתחים בלהקה לא יצליחו להחזיק סיבוב הופעות נוסף. היה רגע כזה, בו נראה היה לך שזהו, הלהקה הזאת גמורה?

     

    "אני זוכר כשאלן (וויילדר) עזב. כשהגעתי הביתה התקשרתי לחברים שלי ואמרתי להם שנראה לי שזה סוף הדרך של הלהקה. אבל כמה חודשים אחר כך, אחרי שכתבתי כמה שירים חדשים, דניאל (מילר) הציע שנחזור לאולפן. הוא אמר לנו 'הרי כבר הייתם שלישיה בעבר'".

     

    באלבום האחרון, לראשונה בתולדות הלהקה, גם דייב כתב כמה שירים. איך הגבת לזה?

     

    "די ציפיתי לזה. כשהוא הוציא את אלבום הסולו שלו הוא אמר בראיונות שהוא לא רואה עתיד לדפש מוד, אלא אם הוא יוכל לכתוב גם חלק מהשירים. לכן, כשעשינו את הפגישה הראשונה שלנו לקראת האלבום החדש ידעתי שהנושא הזה יעלה. הוא לא צץ במפתיע, נותר לנו ק לסכם כמה שירים באלבום הוא יכתוב וכמה אני".

     

    אתה חושב שבאלבומים הבאים של דפש מוד תגיעו למצב בו תהיו כמו לנון ומקארטני בסוף הדרך של הביטלס? דייב שר את השירים שהוא כתב ואתה שר את השירים שלך?

     

    "לא. אין סיכוי שזה יקרה. לאורך השנים דייב שר את רוב השירים שכתבתי פשוט כי הקול שלו התאים להם יותר. רק פה ושם היה שיר שהקול שלי התאים לו יותר. אני לא חושב שאי פעם נשיר כל אחד רק את השירים של עצמו".

     

    וזהו. כאן הוא נחטף ממני והוחזר לחדר ההלבשה שלו. ואני נשארתי עם פנקס מלא שאלות.

     

    18:40

     

    כפיצוי על התחושה שהיתה לי שהראיון עם מרטין היה קצר ולקוני מדי, אני מצליח לשכנע את אנה האפמנס שתשכנע את דניאל מילר לשבת גם לראיון קטן. אחרי הכל הוא האיש שגילה את דפש מוד והיה המפיק המוזיקלי של חמשת האלבומים הראשונים של הלהקה. האלבומים ששינו את פניה – ואת צליליה – של המוזיקה האלקטרונית. מילר, עם אותם משקפיים עבי מסגרת מהאייטיז, אבל עם סיגר שמבהיר שהוא כאן הבוס, הוא יהודי עם משפחה בישראל. כמעט כל פסח הוא עושה בארץ את ליל הסדר. אין עדיין מלחמה באופק כשאנחנו מדברים, אבל מילר ממהר לעדכן שהוא וג'ונתן קסלר, מנהל הלהקה, ומארק ליברברג, האמרגן השותף להבאתם, כולם יהודים וכולם מתרגשים להביא את דפש מוד סוף סוף לתל אביב.

     

    יש סרט תיעודי מעולה "מטאליקה, סוג של מפלצת" בו הולכים חברי מטאליקה לטיפול קבוצתי. ראית את הסרט? חשבת פעם לשלוח את חברי דפש מוד לקבל טיפול כמשפחה, כתא אחד?

     

    "סיפרו לי על הסרט הזה. אני באמת צריך לראות אותו. לא, לא שלחנו אותם לטיפול, אף על פי שכל אחד מהם בהחלט היה בטיפול בתקופות שונות של חייו".

     

    אז מה אתה עושה, בתור בעל חברת התקליטים? אתם גומרים עכשיו פרק ארוך של הופעות. מן הסתם כולם יירצו לנוח קצת. כמה זמן תחכה לפני שתתחיל להרים אליהם טלפונים ולנדנד על אלבום חדש?

     

    "אני לא מנדנד להם. זה לרוב בא מהם. אני עוזר להם לקיים את זה, מתווך ביניהם, עוזר להם לבחור את השירים, עוזר להם לבחור מפיק מוזיקלי".

     

    ואיך הם ביומיום? אתה צריך להשקיע בהם הרבה שעות שיחה של טיפול והרגעה?

     

    "זו יותר העבודה של ג'ונתן קסלר, מנהל הלהקה. הוא מתמודד עם המשברים היומיומיים שלהם".

     

    שניים מהאמנים הראשונים שלך, דפש מוד וניק קייב, זכו בישראל להצלחה שהיא חסרת פרופורציה בהשוואה למדינות רבות. שאלתי את מרטין מה הסיבה לדעתו והוא לא ידע להגיד. לך יש נימוק?

     

    "זה מעניין, כי באמת שמתי לב לזה. גם דפש מוד וגם ניק קייב מאוד מצליחים בישראל וביוון ובפינלנד. למה דווקא במקומות האלה? קשה לי להסביר. אולי כי אלה מדינות של קצה? מדינות שנמצאות בקצוות המרוחקים של אירופה? קשה לי להסביר".

     

    19:00

     

    יסלחו לי אנשי דפש מוד, אני הולך לראות את ההופעה של פלאסיבו.

     

    20:00

     

    אני חוזר להיכל התרבות – שם מוגשת ארוחת הערב לאמנים. שרימפס בבצק פילו. אפונה ירוקה מאודה. סלט. אני לוקח צלחת ומתיישב לאכול עם אנשי ההפקה של דפש מוד. בשולחן ליד יושבים חברי פרנץ פרדיננד. כן, אכלנו מאותו המסטינג.

     

    20:20

     

    אני מבקש מאנה האפמנס שתיתן לי את הסט-ליסט – רשימת השירים – שתנגן הלהקה בהופעה. אני למעשה מבקש את הרשימה הזאת מאז בואי למתחם, אבל בכל פעם היא אומרת לי שהם עדיין עובדים עליה. הפעם, היא אומרת, בוא פשוט ניגש למשרד ונבקש מהם. אנחנו צועדים אל אגף עוד יותר סמוי ועוד יותר אחורי של הבניין. שם נמצאת קומת משרדים, שגם עליה השתלטה ההפקה של דפש מוד. על סוויטת משרדים תלוי שלט "סט ליסט". זו מחלקה שלמה, מתברר. את הסט ליסט קובעים חברי הלהקה בהתייעצות עם המנהלים, ויחד הם מנסים לארגן את סדר השירים האופטימלי לאותו ערב. תפקידה של המחלקה הוא לתאם את סדר השירים עם כל שאר המחלקות – בעיקר תאורה והגברה – כדי שיכינו מראש את המעברים הנכונים של סאונד, אור ותפאורה. אנחנו נכנסים לחדר והם עדיין שוברים את הראש על הרשימה. לא מכל שיר אפשר לעבור לשיר אחר. זה תלוי בהמון אלמנטים טכניים שלעיתים מתנגשים. אבל נראה שהם מגיעים להכרעה. המסמך מודפס. הוא בידיי. עכשיו הם צריכים להפיץ אותו לטכנאי הסאונד, התאורנים והצלמים. אנחנו יוצאים משם. "רגע!", קורא מישהו מאחורינו. הוא בא ומוחק את השיר "ג'ודאס" מהרשימה. הוא לא ינוגן לבסוף. שינוי אחרון בהחלט.

     

    20:45

     

    הגיע הזמן לצאת לכיוון הפארק, רבע שעה להופעה. רגע, פיפי. אני רץ שנייה לשירותים. אני פותח את הדלת ומצד שמאל, ליד הברזים, שוטף ידיים במרץ, נמצא מרטין גור. שוטף ושוטף, ומאמן את קולו. הוא כבר מאופר ועם כובע הכרבולת השחורה שלו. אני מופתע. אני עושה דאבל טייק. לא נעים, בכל זאת, השירותים. "הי!", הוא אומר לי ומחייך במבוכה. "הי", אני עונה. "שיהיה לכם בהצלחה הערב", אני מגמגם. "תודה", הוא עונה (שיהיה לכם בהצלחה? שיהיה לכם בהצלחה? זה מה שיש לך להגיד? סתום ת'פה). דקה וחצי אחר כך אני עומד ליד אותו כיור, שוטף ידיים ביסודיות ומאמן את הקול. אני מנגב את הידיים, פונה לכיוון הדלת, שנפתחת מעצמה ונכנס בה ברנש גבוה עם כרס קטנה וסניקרס לבנות. אנדי פלטשר. "היי", אני אומר לו. רק אז אני קולט שאין לו מושג מי אני. הוא נותן הנהון מנומס ונכנס לתא השירותים הסמוך.

     

    20:59

     

    אני יוצא מהיכל התרבות. יש לי דקת צעידה לכיוון הבמה. אני רואה את מייקל, איש האבטחה, ליד שני ואנים שחורים. באחד יושב כבר מרטין, מחכה לאנדי. הוואן השני מחכה לדייב. כל אחד יגיע בנפרד. החתן והכלה ייפגשו על הבמה. אני צועד לכיוון מייקל וחושב לבקש מנו לנסוע איתם. בשנייה האחרונה אני מבין שזה מופרז אפילו בשביל ישראלי. אני מאחל לו בהצלחה וצועד ברגל לכיוון הבמה.

     

    על הבמה חושך. סינתי בס מנגן את נעימת הפתיחה. בס איום. מחריש אזניים, מרעיד קיבה. עושה בחילה. הוא מתרומם לשיא. ונפסק באחת. כל האוויר נשאב חזרה לריאות. הלהקה עולה עם "כאב שאני רגיל לו" מהאלבום החדש. תוך שני שירים הפארק יוצא מגדרו. מדובר בחוויה אודיו-ויזואלית מרהיבה. אני מודה, השירים הישנים יותר עובדים מעולה, שירי האלבום החדש חלשים יחסית. אבל "הולך בנעליך", "Stripped", "מאחורי ההגה" ו-"Enjoy the Silence" מעיפים את הגרמנים לשמיים. ובנוסף לכל, אנטון קורבין – הצלם שהפך במאי שהפך מעצב והאיש שאחראי לרוב הקליפים ולכל העטיפות שלהם מאז "ויולייטור" – העמיד במה מסחררת.

     

    "העיצוב מזכיר קצת את הדירה של משפחת ג'טסון", אמר לי מרטין קודם בזמן הראיון. אבל מילא תחנות החלל הקטנות בהן נמצאים הסינתסייזרים. האטרקציה העיקרית היא שמונה מסכי וידאו ענקיים, עליהם מוקרנת ההופעה המצולמת בשידור חי על ידי צלמים המפוזרים סביב הבמה. אתם מקבלים את ההופעה פלוס תיעוד שלה. והתיעוד הזה הוא יצירת מופת אמנותית. החל בשלל קשקושים שאנטון תלה לצלמים על העדשה (כמו חרוזים או קונוסים, שנותנים תמונה מעוותת), דרך מצלמות במעגל סגור (לרגעים תראו על כל מסך תמונה אחרת, לרגעים המסכים ירכיבו פאזל של תמונה אחת), ועד קטעים מהקליפים. והכל קורה מול עיניכם. התוצאה פנומנלית.

     

    עם "Never Let Me Down", ונפנופי הידיים שלו, השיר שהפך למין המנון הסגירה הלא רשמי של רוב הופעותיהם, ההופעה מסתיימת כעבור שעתיים. "אני יוצא לנסיעה עם החבר הכי טוב שלי. אני מקווה שהוא לעולם לא יאכזב אותי שוב", אומר השיר. בית א', פסוק 1. ונאמר אמן.

     

    אחרית דבר

     

    יודעים מה? הכל לטובה. "Playing the Angel", האלבום אותו מקדמת הלהקה בסיבוב הנוכחי, הוא אחד האלבומים החלשים בתולדותיה. אולי עדיף שכשהם יבואו לכאן באמת הם יקדמו אלבום מלהיב יותר, או אוסף להיטים. וחוץ מזה, דפש מוד הבריזה בשעת מבחן הדדית: שלהם ושלנו. האם בעוד ארבע שנים ייצא אלבום חדש שלהם ואיתו סיבוב הופעות? והאם תהיה עדיין מדינת ישראל כדי לארח אותם בסיבוב הבא? אם כן, הרי שגם הם וגם אנחנו צלחנו בשלום את רגע המשבר הזה. ואז באמת תהיה סיבה למסיבה המונית בפארק הירקון. 40 אלף? קטן עלינו. 80 אלף איש, כולל מעריצי דפש מוד מלבנון, שעד אז תחתום איתנו שלום ותהפוך לבת הברית הקרובה והאמיצה ביותר של ישראל, ינפנפו ידיים יחד וישירו על החבר שמתבקש לא לאכזב שנית. עכשיו, נאמר אמן על זה. ואם אתם בכל זאת מגיעים מחר (חמישי) לפארק הירקון, יש לי רק דבר אחד להגיד לכם: Enjoy the silence.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים