שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לא תעשה לך פסל ומסיכה
    "אוטוביוגרפיה ספירלית", תערוכתה של שנטל אקרמן במוזיאון תל אביב, הולכת על החבל הדק המתוח בין הווה מתמשך לעבר מושתק, בין שפה לתמונה ובין דיבור לאילמות

    בשנת 1997 הקדיש ערוץ "ארטה" תוכנית ליצירתה של שנטל אקרמן. הערב נפתח במונולוג מעניין ומלא הומור שאקרמן קוראת מתוך צרור דפים לבנים, לבדה מול מצלמה אחת, בדירתה בפריז. היא יושבת קרוב לחלון בחצאית ובחולצה פשוטות למראה. לאורך הקירות מאחוריה שולחן עבודה, מחשב ומספר כיסאות. מבחוץ נשמעים מפעם לפעם רעשי הרחוב. דירת המגורים נראית כמו מקום שאפשר לאסוף, לקפל בחיפזון ולנטוש. הקווים הרכים היחידים בה הם וילון בד וכלבלב מדובלל שמשתרע בקדמת התמונה הסטאטית.

     

    קולה הנמוך והצרוד של אקרמן נוכח בחלקים רבים מיצירתה האמנותית. הוא זה המצביע על האלמנט האוטוביוגרפי הדומיננטי בעבודתה. המבט שלה, יחד עם הנרטיב האחד, הלובש ופושט צורה, מייחדים אותה כיוצרת רבת השפעה בשלושים השנים האחרונות.

     


    אינטימיות חדשה בין הצופה למצולמים 

     

    באוקטובר 1993 הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה סרטה "מן המזרח" (D'est), שצולם במזרח גרמניה, פולין ורוסיה שלאחר קריסת המשטר הסובייטי. רובו הגדול צולם במוסקבה בחורף ויש בו תנועות מצלמה רחבות המשתהות על אנשים הולכים ברחוב, עומדים בתור, משפחות על מיטלטליהן בתחנת רכבת הומה, על סצנה ביתית קטנה עם אשה המניחה מחט פטיפון על תקליט ויניל ולצליליו היא יושבת במטבח ופורסת נקניק ולחם, זוגות רוקדים ומרחבים לבנים. 107 הדקות של הסרט הזה פוצלו למיצב הנקרא "מן המזרח/המיצב" והוא מוצג על גבי 24 מסכי וידאו, הערוכים בשמונה טריפטיכים, ופותח את התערוכה במוזיאון.

     

    מסכי הווידאו הרבים מאפשרים לצופה לבחור את סדר ההתבוננות

     

    בין דיבור לאילמות

     

    בחדר המוחשך מקבלים הגיבורים האקראיים של "מן המזרח" נוכחות שונה לגמרי. הם מופיעים ומתחלפים זה בזה על פני המסכים ומאפשרים לצופה לשהות בתוכם ולבחור לעצמו את סדר וקצב ההתבוננות. נוצרת אינטימיות חדשה שלא יכולה להתקיים בהקרנה קולנועית: הצופה עומד במקום המצלמה, קרוב מאוד אל המצולם, הבוחר להחזיר לו מבט, או להביע התעלמות מכוונת מנוכחותו. הסאונד העולה מהמוניטורים מערבב קולות רחוב, פעולות שונות ומשפטי דיבור שנזרקים לחלל. נוכחותו של הסאונד ואופיו משמעותיים לעבודה: הם מביאים לביטוי את הציר המופיע ברבות מעבודותיה של אקרמן, והנע בין דיבור לאילמות ובין קירבה להיעדר.

     

    המיצב מסתיים במסך בודד ובו קטע מהסרט המציג מבט אל השמים תוך נסיעה במכונית, כשאת הפריים הריק חוצים ראשי פנסי רחוב בלבד. "המסך ה-25" מצולם ברחוב במוסקווה והריק שלו מלווה מונולוג של הבמאית ומחזק את מוטיב התלישות והעקירה. כאן אקרמן קוראת מתוך רשימות שכתבה בזמן עשיית הסרט. קולה מתחלף בנגינת צ'לו ובתפילת קול נדרי. את הדיבר השני, "לא תעשה לך פסל ומסיכה", המסתיים ב"אני אל קנא.. פוקד עוון אבות על בנים", קוראת אקרמן גם בעברית ובאנגלית. בסיומו של המונולוג היא אומרת: "למרות הצ'לו, למרות הקולנוע, אמרתי לעצמי, הסרט נגמר וזה מה שזה היה. שוב הדבר הזה". בטקסט הנקרא לאורך רצף צילום אחד, אקרמן מצליחה להעביר לצופה את ההבנה שיש משהו מתחת לפני השטח שאינו ניתן לצילום ומה שתיעדה, ה"דבר הזה" יחזור בתולדות האנושות ובעבודה שלה שוב ושוב ובגרסאות אחרות.

     


    משפחות בתחנת רכבת הומה. מתוך "מן המזרח"

     

    הזמן בעבודות של אקרמן מטופל בדרכים שונות, המרחיקות אותו מתנועה על ציר קולנועי מוכתב, לחווייה פרטית של זמן ממשי. "מן המזרח" צולם כשהמצלמה נעה באיטיות ואוספת אינפורמציה בזווית ראייה רחבה. היא עוקבת אחרי תנועת האנשים, או סוקרת את תחנת הרכבת לרוחבה ומפעם לפעם משהה את המבט ומאפשרת למקום עצמו להיות נוכח כפי שהוא, במעין שחזור של חוויית התבוננות. בשיטוט בין 24 מוניטורים, הצופה יכול לבחור בעצמו את זמן הצפייה ובכך לקחת חלק בהבניית המעמד.

     

    הפתרון לתכתיב הקולנועי באמצעות מיצב מתקיים אחרת בעבודה "קול במדבר", חלק מהסרט התיעודי "מהצד האחר": צילום בלילה מתוך מכונית הנוסעת על אוטוסטרדה וקולה של אקרמן מספר, באנגלית ובספרדית, את סיפורו של צעיר מקסיקני המחפש את אמו, מהגרת לא חוקית, ברחבי לוס אנג'לס. חלקה השני של העבודה הוא סרט שצולם במצלמת המעקב של הצבא האמריקאי, הבולש אחר קבוצת מהגרים לא חוקיים. ההתעקשות של אקרמן ללוות את העבודות בקריינות בשפות שונות שייכת, מן הסתם, למנעד האנושי והגיאוגרפי הרחב שבו היא ממקמת את העשייה שלה. אך המבטא הצרפתי הכבד מאוד שלה שולח אותה בחזרה למקורותיה הפרנקופוניים.

     

    בין שפה לתמונה

     

    שנטל אקרמן נולדה בבריסל ב-1950 להורים יהודים. אמה שרדה את אושוויץ וכמו רבים אחרים מבני דורה מיעטה בדיבור, אבל הורישה לבתה את כל עוצמת החוויה של הדור השני. העבודה הגדולה והחזקה בתערוכה היא מיצב מרגש המורכב ממבנה בד דמוי ספירלה שמוקרנים אליו משפטים הנוגעים לקולנוע, לדיבר על איסור תמונה, לזיכרון, לטראומה ולקשר המיוחד עם אמה. הצופה מובל בהליכה בתוך הספירלה אל חדר העוסק, בשני רבדים, ביומן של סבתה, ששרד את המלחמה.

     


    ספירלה אליה מוקרנים משפטים. מיצג מרגש

     

    לב העבודה הוא תיעוד סטאטי ופרונטלי של מפגש בין אקרמן לאמה. זוהי שיחה אינטימית המחלצת, לראשונה, דיבור ישיר של האם על עברה. העדשה המכוונת אל שתיהן מטשטשת את התמונה והופכת את הקול הדובר, את השפה ואת הסיפור לדומיננטיים. מערכת היחסים בין התמונה לטקסט הכתוב, או המוקרא, נשקלת ונבדקת בכל עבודה של אקרמן. את הציווי להימנעות מ"פסל ומסכה" היא לוקחת כאמצעי לריסון אופיו הפתייני של הדימוי. קטעים הערוכים כקולאז'ים של נסיעות, מבטים לא ממוקדים - כל אלה מאפשרים לטקסט לחדור להכרה של הצופה ללא הסחת דעת, כשתפקיד הוויזואלי הוא לארגן את החוויה במציאות של מקום וזמן קונקרטיים.

     

    נראה שהסמיכות של שתי היוצרות במוזיאון, שנטל אקרמן ומיכל רובנר, מקרית. ובכל זאת היא מזמינה בחינה של אופני הייצוג והטיפול בשאלות הקיומיות שהמאה העשרים הציבה בפני מיליוני בני אדם. מול ההפשטה המאוד סימבולית ומרוחקת של רובנר, שנטל אקרמן מתמודדת בדרכים מורכבות עם ההכרח לדבר על דברים מופשטים כמו זיכרון וטראומה, באופן שלא ימוסס אותם לתוך קלישאות. כל עבודה שלה היא הליכה מחדש על החבל הדק המתוח בין שפה לתמונה, בין הווה מתמשך לעבר מושתק, בין המאוד אישי - לאנושי.

     

    "שנטל אקרמן: אוטוביוגרפיה ספירלית", אוצרת: עדנה מושנזון, מוזיאון תל אביב

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים