שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם

    שערוריית המילואים

    אם מישהו היה להוט פחות להרוס את המערך, אולי מלחמת ההתשה שנכפתה על העורף הייתה מתקצרת

    נקודת המפנה הייתה מלחמת לבנון הראשונה. מערך המילואים, שהציל את עם ישראל תשע שנים קודם לכן ביום-כיפור, שוב גויס והגיע, נלחם וביצע את משימותיו. באותם ימים הוא גם התאמן וזכה לציוד סביר. צה"ל עוד סחב את לקחי אגרנט. אבל עד מהרה נגררה המלחמה ההיא למטרות הזויות ולבוץ, והביקורת עלתה מן השטח. מערכת הביטחון החליטה להתמודד עמה בדרך הפשוטה ביותר שהיא מכירה - לא לקחת יותר את חיילי המילואים ללבנון. מאז משנת 85', לאחר הנסיגה לקו האוואלי, נותרו שם רק הסדירים - שנתקעו בבוץ עוד 15 שנה. הם היו חיילים צעירים, מפקדים גבוהים ומבוגרים - והביקורת הפנימית הושתקה. צה"ל לא נאלץ עוד להעמיד מח"ט בן 35 מול סמל במילואים בן גילו, שיגיד לו בפרצוף את האמת וישאל שאלות קשות.

     

    ב-87' נכנסו מילואימניקים לאינתיפאדה. שוב, בלית ברירה, גויסו הוותיקים לסייע בנטל. היקף המהומות לא הותיר ברירה גם לאלה במטכ"ל שפינטזו על צבא מקצועי וקיטרו על דרישות חיילי המילואים. אחר-כך הגיעו תוכניות הקיצוצים הגדולות של שנות ה-90, והראשונים להיפגע היו יחידות המילואים: יחידות שלמות נסגרו ופורקו, ימי אימונים צומצמו לרמה של אחת לשנתיים-שלוש, ובמחסנים נותר הציוד של מלחמת לבנון. זעקות המחאה של קציני מילואים, ואחר-כך גם חיילים פשוטים, סייעו בסופו של דבר באישור מספר חוקים אשר טיפלו בבעיותיהם האזרחיות. אך אלו המבצעיות נותרו בעינן. כל שנה והקיצוץ התקציבי החדש.

     

    כך הגענו לחומת מגן ב-2002, עם גיוס של 30 אלף חיילי מילואים ללחימה בטרור ללא ציוד מתאים. רבים פוטרו מעבודתם במהלך הגיוס הזה בציניות אכזרית, ולמרות זאת האסימון עוד לא נפל אצל מקבלי ההחלטות. גם אחרי המחאה הגדולה שקמה ולמרות אינספור מכתבים ועצומות, שוב נזקק הצבא למערך המילואים - ושוב אין חדש תחת השמש: בכלי התקשורת מופיעים חיילים וקצינים, שמספרים את כל האמת - אין ציוד, אין הכשרה, לפני החטיפה בזרעית ואחריה.

     

    אין זה סוד גדול שצה"ל החליט באופן שערורייתי שאינו זקוק עוד למערך מילואים גדול וחזק, וחשב שיוכל להסתדר עם צבא קטן, סדיר וקבע. כל ימי האימונים והאמצעים של מערך המילואים נלקחו (בלשון המילואים, "מישהו שתה אותם"). במקביל ניסח צוות גאונים בראשות קצין מילואים ראשי הקודם חוק מילואים, שבכלל נותן פטור גורף לאלפי חיילים ומגייס רק את מי שצה"ל רוצה. עכשיו עושה חיזבאללה לצה"ל את מה שעשו לו המצרים והסורים ביום הכיפורים, כלומר: מחדיר קצת היגיון מציאותי וצבאי לראשם של מי שהרסו במחדל ובמעשה את מערך המילואים.

     

    שמות האנשים האלה ידועים. כל מקבלי ההחלטות השערורייתיות הללו יושבים גם בעצם ימי המלחמה הזאת במשרדי האוצר והביטחון וגם במספר לשכות בקריה ברחוב קפלן בתל-אביב. אבל אלפי חיילי מילואים נאלצים עכשיו להתמודד עם מעשיהם של האנשים הללו. ימי לחימה קשים וארוכים צפויים להם ללא ציוד מתאים, ללא אימונים מספקים - רק עם תחושת השליחות והפטריוטיות.

     

    ישראל נותרה עם מספר מועט של חטיבות מילואים שהתאמנו ושציודן סביר. יכולת ההכרעה במלחמה ארוכה נפגעה קשות עקב כך. מישהו חושב כנראה שניתן לסחוט את הלימון הזה לנצח - גם לדרוש שירות ללא תנאי וגם להתעלל במי שבכל זאת מתנדבים ובא; גם לא לאמן וגם לדרוש שיהיו טובים כמו הסדירים. ייתכן שמלחמת ההתשה שנכפתה על העורף הייתה יכולה להימנע, או לפחות להתקצר, אם לא היה חשש כה כבד להפעיל את מערך החירום. אבל נראה שאת מצבו של כלל המערך ואת אופן הפעלתו יצטרך "אגרנט" הבא לבדוק, בשש אחרי המלחמה.

     

    איתי לנדסברג, סגן-אלוף (מיל'), מיוזמי פורום מג"דים, מח"טים וטייסים

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים