חתימה טובה - על הקרח?
החלטה 1701 מהווה ניצחון מדיני ברור לישראל, גמול ראוי על סבל אזרחיה. אבל נדרשת עוד עבודה רבה כדי להפוך את הצהרת הכוונות למציאות. ועד ל"גונג" של קופי אנאן, צה"ל מנסה לקבוע עובדות בשטח
בצדק טילפן אתמול אולמרט לבית הלבן והודה לנשיא בוש על תמיכתו. ישראל לא יכלה לצפות להחלטה טובה יותר מזו שאימצה מועצת הביטחון. יש בה כמובן כמה סעיפים וניסוחים בעייתיים מבחינתנו, למשל זה הקובע כי יוניפי"ל יבצע את פעילותו בדרום לבנון על-פי בקשה של ממשלת לבנון, ולא על-פי שיקול דעתם של מפקדיו - מה שמעניק לחיזבאללה זכות וטו על פעילות זו. אבל ככלל, מהווה החלטה 1701 - אחרי שינויים חשובים שבוצעו בה ברגע האחרון - ניצחון מדיני ברור למדינת ישראל, וגמול ראוי על סבל אזרחיה של החודש האחרון. אבל - וזהו אבל גדול מאוד - בינתיים מדובר בהצהרת עקרונות וכוונות.
אין זו עדיין תוכנית פעולה, שאת תוצאותיה אפשר יהיה לראות בשטח בעוד ימים אחדים. ראוי גם להזכיר כי בשלב זה, חיזבאללה לא קיבל עליו לציית. כדי שתהפוך ההחלטה להוראה מחייבת של מועצת הביטחון, דרושה תחילה הסכמת ממשלות לבנון וישראל לביצועה, צריך לקבוע את הרכב הכוח שיתגבר את יוניפי"ל, איזה נשק ישאו אנשיו ומאין יקבל סיוע לוגיסטי, והעיקר - דרוש לוח זמנים ומהלכים ברור, שעל-פיו ייושמו העקרונות בשטח. בלי כל אלה אין להחלטה משמעות מעשית.
בתיקיית האו"ם הצטברו מאות החלטות עקרוניות כאלה, שלא יושמו כלל או יושמו בצורה חלקית בלבד. לדוגמה: החלטה 242, שסיימה את מלחמת ששת הימים, לא יושמה במלואה עד עצם היום הזה. גם 1559 מלפני שנתיים, שקוראת בין השאר לפירוק המיליציות החמושות בלבנון מנשקן, מחכה עדיין על הנייר.
מי שאמור עכשיו לגבש את תוכנית הפעולה המעשית הוא מזכ"ל האו"ם. המשימה הדחופה ביותר המוטלת כעת על כתפיו
מאחר שנקבע כי ישראל תיסוג בצורה מדורגת במקביל לכניסת הכוח החדש, צריך לסנכרן את לוחות הזמנים ואת מנגנוני התיאום שיפקחו על הביצוע בשטח. מנגנונים אלה הם גם שידווחו על הפרות הפסקת האש, שלא ספק תהיינה. לעניין זה חשיבות רבה, מפני שהוא יקבע את חופש התמרון שיהיו לצה"ל (וגם לחיזבאללה) בדרום לבנון בימים הקרובים.
לנקות את השטח, בדקה ה-90
כאמור מדובר במו"מ קשוח, שבו כל צד ינסה "לשפץ" את החלטת האו"ם לטובתו באמצעות התמקחות על פרטי היישום. זו בדיוק הסיבה שישראל ממשיכה במלוא העוצמה במבצע הפגיעה במרחבי השיגור של הקטיושות - עד לליטני ואף מעבר לו. המבצע הצבאי נועד להשיג שלושה יעדים: לייצר לחץ מדיני רצוף על הגורמים הלבנונים ועל האו"ם, כדי שיסייעו במהירה את המו"מ; לצמצם באופן ניכר את שיגורי הקטיושות לעבר העורף הישראלי, כדי להוציא כמה שיותר אזרחים ממעגל הספיגה במקרה שהפסקת האש לא תחזיק מעמד. המטרה המיידית היא להבטיח שליטה באש ובתצפית על רמת נבטייה (שמצפון לליטני), צור וכל יתר מוקדי השיגור; להבהיר לעולם - בעיקר לעולם הערבי ולאיראן (וגם לאזרחי ישראל) - שהמלחמה הסתיימה כאשר חיזבאללה מאבד את יכולותיו העיקריות, והאו"ם הוא שמציל אותו מתבוסה מוחלטת.
בשלב הראשון פועל הכוח הצה"לי נגד אתרי השיגור. אם הפעולה תצלח, יעברו הכוחות לטהר את מאגרי הקטיושות ו"שמורות הטבע" הקטלניות של חיזבאללה בדרום לבנון. המטרה בשלב זה היא להעביר את השטח ליוניפי"ל כשהוא נקי ככל האפשר מתשתיות חיזבאללה, שהארגון ינסה ודאי לשקמן במהירות כדי לשוב ולשגר, במטרה להוכיח שיכולותיו לא נפגעו.
המבצע הזה עלול להיות גם חרב פיפיות. הכוחות הרבים, הפרוסים בשטח ונעים בו, נותנים הזדמנות לחיזבאללה להסב לנו אבידות. ואם לא יצליחו הכוחות לצמצם בצורה ניכרת את שיגורי הקטיושות - ייחשב הדבר מפלה לישראל. לכן יש לישראל אינטרס חשוב לקצר ככל האפשר את המצב בו פועלים כוחותיה בין הליטני ל"קו הכחול". תהליך יישום וייצוב הפסקת האש יושלם בתוך שבוע, פחות או יותר. אחר-כך יש לקופי אנאן 30 יום נוספים לגבש מנגנונים ותהליכים מדיניים, שימנעו את חימוש חיזבאללה מחדש באמצעות פטרוניו. האם יצליח? ימים יגידו.
