נמשיך לכבות שריפות?
הלחימה בלבנון היא רק חלק מהמערכה ל"מחיקת ישראל מהמפה". בשלב הבא יצטרפו סוריה ואחרים, תחת מטרייה גרעינית איראנית. לכן אין זמן לוועדות חקירה: יש לנקוט לאלתר שורת צעדים, בתקווה שב-12 ביולי 2009 נהיה קצת יותר מוכנים
מי שחושב שהפסקת האש בלבנון הביאה לסיום המלחמה, חי בגן עדן של שוטים. הלחימה בלבנון הייתה רק מערכה אחת במלחמה כוללת, הולכת ומתעצמת, שמנהלים נגדנו האיסלאם הפונדמנטליסטי והרדיקאליזם הערבי. היעד של מלחמה זו הוא מחיקת ישראל ממפת המזרח התיכון, או לכל הפחות החזרתה לגבולות 67' מינוס.
החזית הרדיקאלית, שנישאו השבוע בדמשק, בטהרן ובעזה. מדובר באיום קיומי ההולך ומתממש, שמדינת ישראל צריכה הייתה כבר מזמן להעמידו בראש סדר העדיפויות הלאומי, להיערך לסיכולו בצורה מקיפה וכוללת. אבל במקום לפתח במקביל, על-פי תכנית ערוכה מראש, מענה לכל מרכיבי האיום - הרקטות, הטילים למיניהם, הגרילה והטרור - מעדיפה ההנהגה המדינית-ביטחונית שלנו לכבות שריפות.
יש למלחמה זו גם מתווה אסטרטגי דו-שלבי ברור שעוצב בטהרן: בשלב הנוכחי - שלב הגרילה וההתשה - יסבו הפלסטינים וחיזבאללה אבידות לעורף הישראלי באמצעות פיגועי התאבדות ורקטות, וינחיתו מכות משפילות על צה"ל, שיחייבו אותו להגיב ולאבד תוך כדי כך את התמיכה שיש לישראל בזירה הבינלאומית. כתוצאה מכך יישבר כושר ההתנגדות של אזרחי ישראל, צה"ל יאבד את ביטחונו העצמי, וכושר הלחימה שלו יכורסם במרדף סיזיפי אחרי חוליות טרור ושיגור.
בשלב הבא - שלב הכרעת ישראל - יצטרפו סוריה, איראן ואולי גם גורמים אחרים ללחימה וינחיתו על ישראל טילים בליסטיים בחסות הנשק הגרעיני שיהיה לאיראן. ייתכן אפילו שאיראן תחליט לעשות שימוש בנשק הגרעיני. כתוצאה מכך לא תהיה לישראל ברירה אלא לקבל הסדר כניעה מדיני - או להיעלם.
מי שמחפש סימוכין למתווה האסטרטגי הזה ימצא זאת בשפע לא רק בחומר המודיעיני, אלא גם בהצהרות ובנאומים של מנהיגי
הטור הקודם
חתימה טובה - על הקרח?
רון בן ישי
החלטה 1701 מהווה ניצחון מדיני ברור לישראל, גמול ראוי על סבל אזרחיה. אבל נדרשת עוד עבודה רבה כדי להפוך את הצהרת הכוונות למציאות. ועד ל"גונג" של קופי אנאן, צה"ל מנסה לקבוע עובדות בשטח
ההחמצה תהפוך לברכה?
ישראל אינה יוזמת, היא רק מגיבה. פעם מבצע בעזה לצמצום ירי הקסאמים, פעם מעצרים בגדה, וכשחיזבאללה מייצר פרובוקציה - אנו יוצאים בחיפזון למלחמה, בלי להגדיר יעדים צבאיים ברורים ובלי תוכנית מערכתית סדורה. הסיבוב האחרון בלבנון חשף כמעט את כל המחדלים והכשלים שבגללם לא מצליחה מדינת ישראל להגיע להכרעה במלחמת ההתשה שהיא נתונה בה בשש השנים האחרונות. אם רק נדע להפיק את הלקחים, ייתכן שההחמצה תהפוך לברכה. ועדת חקירה ממלכתית ולחץ ציבורי מאסיבי עשויים להביא למפנה הרצוי. אבל עד שתקום ועדת חקירה כזו ותסיים את עבודתה, יעברו חדשים ארוכים. בינתיים חייבים הממשלה וצה"ל לנקוט שורת צעדים מידיים, כדי שלא נאבד זמן יקר:
הדחוף ביותר הוא ללחוץ בלי להרפות על לבנון, חיזבאללה והקהילה הבינלאומית לקיים את החלטת מועצת הביטחון. אם לא יהיה לחץ כזה, נאבד את כל מה שהשגנו ונגיע מהר מאוד לסיבוב נוסף. לשם כך צריכה קהילת המודיעין לפתח מאמץ מעקב אינטנסיבי בכל שטח לבנון, בעיקר בדרום. אם יתגלו הפרות בוטות, צריכה ישראל להתריע בפני הכוח הרב-לאומי והאו"ם, ואם זה לא יעזור - לא להסס להפעיל כוח צבאי בצורה נקודתית, ואפילו יהיה המחיר עימות מדיני בזירה הבינלאומית. בעיקר באותם מקרים שבהם ינסו חיזבאללה ופטרוניו לשקם את מערך הרקטות והטילים ואת היערכותם הצבאית בדרום לבנון.
הצעד השני בסדר החשיבות והדחיפות צריך להיות הכנה וביצוע של מענה כולל לאיום הרקטות על העורף האזרחי. לישראל יש מענה לא רע, התקפי והגנתי, לטילים הבליסטיים ארוכי הטווח. אבל המלחמה הזו הוכיחה שהרקטות קצרות הטווח מהוות איום אסטרטגי לא פחות - אולי אף יותר. אין לנו מענה מודיעיני וטכנולוגי-צבאי טוב לאיום הזה, ולכן צריך לפעול במהירות לגיבושו. יש לחדש ולהאיץ את פיתוח נשק הלייזר (פרויקט נאוטילוס), שהוכיח כבר בניסויים את יכולתו ליירט קטיושות, ואת פיתוח טילי היירוט קצרי הטווח מתוצרת ישראל (פרויקט ברק). שני הפרויקטים הוקפאו לאחרונה משיקולי עלות-תועלת; החלטה שגויה שצריך להופכה על פניה. אם יוקצו התקציבים והעדיפות הראויים, אפשר יהיה לפרוס אמצעים אלה בתוך שנתיים.
במקביל יש לשפר ולהשלים את הכיסוי המודיעיני והמבצעי, המגלה ניסיונות שיגור ומסכלם מהאוויר. בעניין זה נצברו במלחמה האחרונה לקחים והצלחות רבים, שצריך ליישמם הן בצפון והן בדרום. בתחום האזרחי יש להשלים את מיגון יישובי עוטף עזה והכפרים (גם הערביים) בצפון וכן להכין תכניות מסודרות לפינוי מהיר של אזרחים לשטחים שאינם מוכי טילים, לטיפול באוכלוסיות חלשות ולשיקום מהיר של נזקים.
"גיל" במקום "מרכבה"
הצעד השלישי צריך להיות בחינה פרטנית מהיסוד של השיטות וציוד הלחימה, שמפעיל צה"ל נגד גרילה וטרור בכל אחת מזירות הלחימה. כעת אנו יודעים כי בכל אחת מהזירות הללו ניצב צה"ל בפני אויב מסוג אחר, המפעיל שיטות לחימה וציוד ייחודיים לו. גם שליטתנו בשטח היא שונה בכל אחת מהזירות. לכן, מה שטוב בגדה לא מצליח בעזה, ומה שעובד בעזה ובגדה - נכשל כליל בלבנון. צריך גם להתכונן לאפשרות שהלחימה בעזה תיעשה בעוד זמן לא רב דומה ללחימה בלבנון. לכן יש לתת מענה דחוף לבעיית הלחימה בשטח רווי טילי נ"ט ומטענים. מרכיב חשוב במענה הזה הוא ציוד הטנקים וכלי-הרכב הקרביים האחרים של צה"ל במיגון אקטיבי חדיש. המיגון הזה נוסה וקיים על המדף, צריך רק להצטייד בו במהירות.
מרכיב אחר במענה נוגע לעצם השימוש בטנקים ובנגמ"שים בלחימה מול גרילה. לאלה אין יתרונות רבים כשמדובר בשטחים הרריים או בשטחים בנויים רוויי נ"ט. הם גדולים, איטיים וכמעט שאינם יכולים לתמרן, גם שדה הראייה והאש שלהם מוגבלים. כל מה שיכול לעשות תותח של טנק באזורים אלה יכול לעשות טיל מסוג "גיל", הנישא על-ידי חייל רגלי אחד. לכן יש להפחית עד למינימום את השימוש בטנקים באזורים הרריים ובנויים. בגדה ובעזה עדיף להשתמש ברכב שטח גלגלי ומשוריין, שכמותו יש כבר לצה"ל ("זאב"). רכב זה, אם יצויד בשריון אקטיבי, ייתן ללוחמים את המהירות והמיגון הדרושים להם לכניסות ויציאות בשטח בנוי.
הצעד הרביעי הוא הימנעות מכל נסיגה חד-צדדית, שתיצור מוטיבציה נוספת לחזית הפנאטית הניצבת נגדנו. דרושים כמובן צעדים רבים נוספים שיינקטו הן בצה"ל והן במגזר האזרחי, כדי שנוכל להתמודד בהצלחה ואף להכריע במלחמת ההתשה שנכפתה עלינו. אבל אם ייושמו הצעדים דלעיל ביסודיות ובנחישות, יש סיכוי טוב שב-12 ביולי 2009 נהיה מוכנים טוב יותר לסיבוב הבא, אם יבוא, בלבנון ובשטחים.
מתווה דו-שלבי, תוצרת טהרן
צילום: איי אף פי
לא לשים טנקים בשטח בנוי
צילום: איי אף פי
מומלצים
