שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הגיע הזמן להגיש את החשבון
    קצת יותר משלושה חודשים לאחר הקמת ממשלת אולמרט, ישראל רוצה שינוי. איזה שינוי? לא ברור. העיקר שזה יילך וההוא יבוא, ושאנשים ירגישו שהם נקמו את עלבונם. ראש הממשלה, בינתיים, מזגזג ומתקפל בדרך לוועדת החקירה הממלכתית

    הנתון הבולט ביותר בסקרי דעת הקהל האחרונים, המעידים בעיקר על עליה מתמדת בכוחו ובפופולריות של בנימין נתניהו, הוא נתון האכזבה. הציבור, כך מתברר, מאוכזב עד עמקי נשמתו מנבחריו וממנהיגיו, מחפש אפיקי השקעה חדשים-ישנים, מחפש משענת חזקה. שוב מחפש.

     

    קצת יותר משלושה חודשים לאחר הקמת הממשלה של אהוד אולמרט, ישראל רוצה שינוי. איזה שינוי? לא ברור. העיקר שזה יילך וההוא יבוא, ושאנשים ירגישו שהם נקמו את עלבונם, את חוסר האמון שלהם במנהיגים שבחרו רק לפני מספר חודשים.

     

    גם בלי הסקרים של השבוע, ברור שמצבו של ראש הממשלה בכי רע. מספיק להסתכל מסביב כדי לראות עד כמה הכל פה הפוך: הצפון מדמם, הציבור מפנה עורף למנהיגיו, הצבא תחת התקפה, מילואימניקים מפגינים מול משרד ראש הממשלה ובאופן כללי, התחושה היא שאין על מי לסמוך, שהכל "מתנהל" מכוח האנרציה.

     

    הסקרים רק מחזקים את התחושות, משקפים במספרים את האווירה ברחוב, בבתי הקפה ובסלון של כל אחד מאיתנו. כל קללה שישראלי מסנן בין שיניו כשהוא רואה את מנהיגיו על המסך, מתורגמת בסקרים למספרים, למצב רוח לאומי. והיום הוא מחורבן, תודה ששאלתם.

     

    הזיכרון הציבורי קצר, ובדרך כלל הציבור נוטה לשכוח לפוליטיקאים, אותם גירש מן השלטון אך לפני שנים אחדות, את מחדלי העבר. הבעיה היא, שהוא זוכר עוד פחות את מחדליהם של מנהיגים שהוא לא גירש, כאלו שהוא דווקא אהב. הציבור, למשל, לעולם לא יזכור לאריק שרון את מחדליו, את העובדה שמאות ישראלים נרצחו בפיגועים בגלל שראש הממשלה פחד לבנות גדר מסיבות פוליטיות, את העובדה שמאות אלפים הדרדרו אל מתחת לקו העוני, את העובדה שמחסני החירום של הצבא התרוקנו בתקופתו, החיזבאללה התחמש והחמאס טיפס בביטחה עד לשלטון ברשות הפלסטינית.

     

    את כל זה אף אחד לא זוכר, או לא רוצה לזכור. שרון ידע לשתוק, לבלוע סקרים, טובים כרעים, בשקט מופתי. שרון גם ידע לבלוע דברים אחרים, להעלים אותם, לתת להם להישכח, והציבור אהב את זה. הוא העדיף לא לדעת, לא לשאול, והיום הוא משלם על זה. מחדלי מלחמת לבנון השניה הם תוצאה ישירה של האפטיה הציבורית שאכלה כל חלקה טובה מאז עלה שרון לשלטון. ההסכם הבלתי כתוב בין הישראלים ובין ראש הממשלה שלהם היה פשוט: אל תגידו לנו, ואנחנו לא נשאל. למזלו של שרון, זה עבד.

     

    אולמרט, לעומת זאת, מזגזג ומתקפל, מושפע ממה שכתוב בעיתונים ובאינטרנט, מתרגש משידורים בטלוויזיה. מהתנגדות מוחלטת לוועדת חקירה ממלכתית, עבר ראש הממשלה השבוע לתמיכה בה. למה? משום שכמה מאות מילואימניקים נעמדו מתחת לחלונות משרדו בירושלים. אין לטעות: הבעיה היא לא בצדקת המחאה, לא בדרישה להקים ועדת חקירה. הבעיה היא במנהיגים שנבהלים מכמה צעקות ומגלים מאוחר מדי מה הם צריכים לעשות. שהרי אם צריך להקים ועדת חקירה, היה אהוד אולמרט צריך להודיע מן היום הראשון כי היא הכרחית. אם לא צריך אותה, מה פתאום לשנות דיעה בגלל כמה מאות מפגינים?

     

    אחרי מחאה קצרה, חוזרים למצב המוכר: סטטי, אפטי

    ביום רביעי ביקרתי בגן הוורדים בירושלים, שם הקימו המילואימניקים את אוהל המחאה שלהם. הנוכחות היתה דלה, באמת דלה. מוטי אשכנזי, שהוציא רבבות לרחובות ב- 73' והסופר אייל מגד, באו לעודד. אשכנזי אמר שהתקשורת משחקת תפקיד מרכזי במחאה. מגד הציע למפגינים להפוך אותה לפוליטית. שאלתי את מארגני המחאה, בחורים צעירים שאך שבו מלבנון, איפה הציבור, איפה מחאת הענק.

     

    התשובות הגיעו בסיסמאות: הציבור תומך, אנחנו מופתעים מהתמיכה, יש התחזקות של המחאה וכו'. אלא שבמשך שעתיים, שום דבר לא התעצם, חוץ מקולות המחאה של כמה סהרוריים שנאמו משהו על ארץ ישראל השלמה, לא באמת היתה נהירה. אחרי כמה ימים של זעם בעיתונים ובטלוויזיה, הישראלי שב אל המצב הסטטי שבו הוא רגיל לחיות: אפטיות כמעט מוחלטת מכל מה שקורה מסביב. כעת הוא מצפה שהעיתונים והטלוויזיה יעשו בשבילו את העבודה. הוא לא מוכן לצאת להפגין. חם מדי. צדק מוטי אשכנזי.

     

    המזל של הציבור כרגע הוא שהמנהיגים שלו חלשים, נישאים כעלה ברוח. יום אחד הם נגד, אחרי זה הם בעד, וביום השלישי יהיה מה שיהיה. לכן, למרות שאלפים (שוב) לא גדשו את כיכר רבין במחאה על מחדלי המלחמה, אהוד אולמרט התקפל, רמז שהוא מוכן לשקול ועדת חקירה. גם אם היא תקום וגם אם לאו, הזגזוג הזה מציג את ראש הממשלה כמי שלא בדיוק יודע מה יהיה הצעד הבא שלו. הוא מציג אותו כמי שמוכן לשנות את דעתו בגלל כמה כתבות וכמה שלטים מתחת לחלון משרדו.

     

    אולמרט נראה השבוע כמי שאין לו שום אג'נדה, כמי שאין לו שום משנה סדורה. לא מדינית, לא פוליטית, ולא ציבורית. בתחום אחד, עם זאת, יש לראש הממשלה אג'נדה: בתחום ששמו אהוד אולמרט. לכן, ספק אם הוא ימהר לחזק את ממשלתו באישים כמו אהוד ברק ובנימין נתניהו. הצנחתם לתוך הממשלה תהיה הודעה פומבית ברורה כי הוא נכשל, כי הוא לא מסוגל, כי הוא צריך עזרה. מישהו מאמין שאולמרט מסוגל לומר את המילים האלה?

     

    כדאי לשים לב...

     

    לתוכנית ההתכנסות. בכמה כלי תקשורת מיהרו השבוע להודיע כי ההתכנסות נגנזה, נעלמה, מתה. אולמרט צוטט כמי שאמר לכמה שרים בקדימה שהמציאות השתנתה, שיש משימות לאומיות אחרות. לפני כשלושה שבועות, מעל במה זאת, צוטטו גורמים המקורבים מאוד לאולמרט שהבהירו כי לפי שעה התוכנית הוקפאה, וכי המאמצים כעת מושקעים בשיקום הצפון. עד כאן הכל בסדר.

     

    לפי שעה, אכן נראה כי ההתכנסות נדחקה אל הפינה. אלא שלקבוע כעת כי היא נגנזה לחלוטין תהיה טעות. לפי שעה, אין לממשלת אולמרט אג'נדה מדינית, ולכן, בחלוף הזמן, כאשר שיקום הצפון יהפוך לדבר שאף אחד כבר לא יעסוק בו בתקשורת, יצוצו השאלות המדיניות מחדש. או אז, תשוב ההתכנסות לקדמת הבמה, והדיון הציבורי יפתח מחדש סביב שאלת המדיניות של ישראל בשטחים. אלא אם הפלסטינים מתכוונים להיעלם.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דודי ועקנין
    נתניהו. במגמת עלייה
    צילום: דודי ועקנין
    צילום: גיל יוחנן
    אולמרט. מושפע בקלות
    צילום: גיל יוחנן
    צילום: גיל יוחנן
    המילואימניקים. נוכחות דלה
    צילום: גיל יוחנן
    מומלצים