שלושת-רבעי הכוס המלאה
על חורבות עשנות בביירות ובצור צוהלים ניצחון, ובגן הוורדים ומעוזי ההיי-טק המשגשגים זועקים כישלון. אם נצליח הפעם ללמוד משהו מהכאב, לא רק לחפש אשמים - אז שיכאב
זה היה קיץ קשה לישראל, וקשה שבעתיים לדימוי העצמי הישראלי. נזקי מלחמת לבנון השנייה קשים לאומדן, מפני שרק חלקם מדידים: אובדן חיים, פציעות ופגיעות נפשיות, נזק לרכוש, הפסדים לחקלאות, שריפות יער. נזקים אחרים אינם מדידים מפני שעודם בהתהוות: טראומות אישיות, זעזועים חברתיים ופוליטיים, נסיגה באמון האזרחי במערכת המדינית והצבאית, קרע מחמיר ביחסי יהודים וערבים בישראל, בקיעים בכושר ההרתעה כלפי מדינות וארגונים עוינים. ייתכנו גם נזקים לטווח ארוך שלא ניתן עדיין לצפות את חומרתם: סדקים עמוקים באמנה היסודית שבין אזרחים לשלטון, הרעה במעמדה הגיאו-פוליטי של ישראל במזרח התיכון ובעולם. לא פלא שמרבית הישראלים שרויים כעת, אם להתבטא במתינות, בדכדוך לאומי.
העניין הוא, שבניגוד לעמים אפאתיים יותר, דכדוכנו עתיר אנרגיה. הגרסה הישראלית של הטבע האנושי נוטה להתמודד עם זמנים רעים כאלה במרץ רב ובשלוש דרכים עיקריות: התבוססות, זעם ואסקפיזם. ההתבוססות מחטטת בפצעים עד דק, כאיוב המתגרד בחרס. הזעם, שבזמן המלחמה ניתך על ראשו המוגן-היטב של נסראללה, מתועל כעת לעבר הממשלה והמטכ"ל, התקשורת והאו"ם. האסקפיזם מעדיף את "כוכב נולד 4", ואני מכירה אפילו אנשים שקראו מדף שלם של ספרים טובים בחודש וחצי האחרונים.
כל סוגי התגובות הללו קיבלו כאן ביטויים קולעים בימים האחרונים. לא אנסה להוסיף תבן לעפריים, ובוודאי לא אתווכח עם הדכדוך, ההתבוססות, הזעם והבריחה אל מחוזות דמיון. כל אלה תגובות טבעיות, אנושיות, מתבקשות. אבקש רק להזכיר בענווה שני מצבי-תודעה, אשר חסרים קצת במקומותינו כעת - אולי מפני ששניהם מסתתרים מאחורי מילים לועזיות ארוכות: פרספקטיבה ופרופורציה.
כמה הערות מידתיות
פרספקטיבה היא עניין של זמן ושל הצטברות מאורעות נוספים, בלתי ניתנים לחיזוי, בחודשים ובשנים שיבואו. עם בוא הפרספקטיבה נדע אם הקיץ הזה הנביט רק זרעי פורענות, או שמא גם תקווה או שתיים הרימו ראשן הזעיר. עוד אין לדעת. אבל פרופורציה, מידתיות בעברית צחה, במנות קטנות וקלות לעיכול - אפשר להציע כבר עכשיו. אז הנה:
אמרנו דכדוך? אכן. אנשים פה עצובים. ומבוהלים מזה שהם כל-כך עצובים. אז זהו, שהדכדוך לא רק טבעי ומובן, אלא הוא גם מנוף לתיקון נפשי ולתיקון מעשי - בצבא, במערכות השלטון הלאומי והמקומי, בשיח הציבורי. פחות יוהרה, יותר הארה. פחות צ'אפחות וטפיחות, יותר שידוד מערכות. פחות זילזול בזילזאל, יותר ענווה ועמל. ובינתיים יש סיבות להיות עצובים, וזה לגיטימי לגמרי גם לפרט וגם למצב-הרוח הלאומי. אולי אפילו, כמו שסייד קשוע הציע לאחרונה, אנחנו היהודים-הישראלים נראים יותר אנושיים ויותר סימפטיים כשאנחנו מדוכדכים וכושלים קמעא. בסוף האירופים עוד יחזרו לאהוב אותנו. במחשבה שנייה, לא להגזים עם הדכדוך.
התבוססות בתחושות כישלון? כן, התבוססות וגם התבאסות. נורמלי בהחלט. קצת פרופורציה: תומכי חיזבאללה יושבים על חורבות עשנות בביירות ובצור וצוהלים ניצחון, ואנחנו בגן הוורדים הפורח בירושלים ובמעוזי ההיי-טק המשגשגים בתל-אביב ובהרצליה זועקים כישלון. אז נא לשים לב מדי פעם ללוקסוס הגדול שלנו, פרי עבודה קשה וכלכלה חזקה: לחוש את מר טעמו של שבר-ציפיות, של אי-עמידה בסטנדרטים של עצמנו, על מלוא הלשון. לזעוק בתוך זירה ציבורית תוססת, בתוך תקשורת פעלתנית עד כדי היפראקטיביות, דברים קשים ורעים על עצמנו ועל התנהלותנו. לשמוע קולות מגוונים (ולטעמי צריך לשמוע עוד ועוד), לרבות אלה של ערבים אזרחי ישראל, ושל מתנגדי המלחמה הזאת מראשיתה, ושל תומכי כיבוש ביירות לצד מתעבי גנרלים באשר הם, ולחרף ולגדף אותם בטוקבקים, כי זאת ארץ חופשית.
למה זה טוב? קודם כל, חופש הוא טוב, למקרה ששכחנו. ושנית, ההתבוססות בכאב יכולה להיות גם בסיס ולא רק באסה. צה"ל שיחרר זה עתה הביתה משירות מילואים קשה וטראומתי אלפי אנשים חושבים אשר אמרו, ועוד יאמרו, דברים קשים ונכוחים לציבור הישראלי. יאמרו המילואימניקים את כל אשר עם ליבם, וגם הסדירניקים, ובוודאי יושבי המקלטים בצפת ובקריית-שמונה, ורצוי שנציגים מוסמכים מכל זרועות ביקורת המדינה ומשרדיה יישבו מולם עם ציוד הקלטה, לא רק העיתונאים. יישבו נא פקידים בעניבות לצד קצינים במדים ויבדקו במלוא ההגינות מדוע לא הגיעו מנות קרב לחיילים ולמה חטפנו בפעולה נועזת חסן נסראללה אחד תמים וישר-דרך. הלוואי שיהיו לנו שני מפיקי-לקחים ושלושה מיישמי-מסקנות על כל מדווח-פאשלה אחד. הלוואי גם שנהיה די חכמים להבחין בין הפאשלות שנחוץ למצוא את האשמים בהן, לבין שגיאות התובעות לקחים אך לא אשמים, ובין שני אלה לבין מקרי הביש שהתרחשו ללא שגיאות וללא אשמים. אם נצליח הפעם ללמוד משהו מהכאב, אז שיכאב.
לזעם יש מינעד משלו, מן הקהה ועד הסרקסטי, מן הנאבוט ועד המחט. בימים אלה הוא מיתרגם למחאה, והמחאה ל"תנועת מחאה", שאת תפוקתה קשה מאוד לחזות. אציע רק הבחנה פרופורציונאלית אחת: עם ישראל כועס עכשיו על עצמו הרבה יותר משהוא כועס על חיזבאללה והחמאס. אני מצידי זועמת מאוד על מי שירה עליי טילים לאחר נסיגה מלאה משטחו, ועל מי שקילקל כאן ממשלה אזרחית עם אג'נדה חברתית שאולי-אולי יכולה הייתה לשנות כאן ערכי יסוד, גם בין יהודים לערבים, אילו ניתן לה לפעול לפי נתוניה היותר-חזקים. אבל זאת רק דעתי. תזעמו על מי שתרצו, אבל תרגמו נא את הזעם למסקנות מעשיות, לפחות בנוגע לנתמכי ביטוח לאומי בצפת.
אסקפיזם? כאן דווקא מצא עם ישראל תגובה פרופורציונית לעילא, ומיד כשנשתתק הד הנפילה האחרונה נהר בהמוניו לצימרים ולמסעדות בגליל. תל-אביב מצידה המשיכה לסעוד ולראות תיאטרון במהלך כל חודש הלחימה, עם הנחות מיוחדות לעשרות אלפי תושבי הצפון שהסתופפו בה. ובאותה הזדמנות המשיכה גם לשאת על גבה הרחב את הכלכלה הישראלית הלא-כושלת. אולי יש כאן יישום מיידי ובוטה מדי של מטבע הלשון היפה "חפצי חיים". אבל שאלו את צוותי המסוקים שטסו הלוך ושוב מעל קו החוף הסואן של המטרופולין שלנו, אם לא פיטנזו איך כשהכל ייגמר יצטרפו גם הם לאיזה מעגל דרבוקות עם כוס בירה צוננת בצד. בכל זאת, תזכורת קטנה: אנשים רבים צריכים עכשיו להפשיל שרוולים ולתקן קילקולים. ושרוולים לא מפשילים בבתי-קפה.
ועוד כמה הערות מידתיות: רובם המכריע של הישראלים לא הלך לשום מקום, לא גיאוגרפית ולא מנטלית, אלא חי כאן את הקיץ הזה וספג את המתרחש כאן בבשרו ובליבו. שישים אחוז מתושבי האזורים שמחוץ לטווח החייבר-1 קמו ועשו משהו - תרומות, סיוע, אירוח - למען האוכלוסייה הנפגעת. חלק לא קטן של מערכות השלטון, לרבות השלטון המקומי וגופים ציבוריים כמו חברת המתנ"סים, תיפקד היטב ואף מעבר למצופה ממנו. המערכת הרפואית המעולה עשתה את שלה, ועובדיה - יהודים וערבים - הגישו עזרה ראשונה וריפאו והצילו חיים, כל השבועות הללו, בשקט ובצנעה ובאחריות. הזירה הציבורית רעשה וגעשה, ושלל קולותיה של חברה חופשית ופלורליסטית נישא ברמה. התקשורת הרגיזה את כולם והעלתה סוגיות לבחינה אזרחית נוקבת של המלחמה ותוצאותיה, על פי המנדט הבסיסי של תקשורת ליברל-דמוקרטית. כל ניסיון ליצור כאן "חזית אחידה תחת אש" נידון לכישלון, והידד לכישלון הזה. עיתונים ואתרי אינטרנט עבריים פירסמו תגובות ובלוגים מלבנון בעיצומם של הקרבות. המוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים הציג בשלל אירועי קיץ בפני שוחרי התרבות, מבוגרים וילדים, את מורשתה הגדולה של הציוויליזציה המוסלמית. חזית אחידה לא הייתה כאן, אך הרבה סולידריות אנושית והרבה שיח פתוח היו גם היו. אינטרסים יסודיים מאוד של החברה הישראלית, התשתיות התרבותיות שלה ודיון-העומק המוסרי שלה, לא קרסו ולא הושתקו.
לכל זה, חברים יקרים, קוראים "חברה אזרחית". בגדולתה. או לפחות - במידתיותה. ולא, כותבת שורות אלו אינה בביזנס של "נחמו, נחמו עמי". רע וכואב לנו. אבל אם הכאב הוא ראשית מרפא, הראייה הנכוחה היא ראשית תיקון. ייתכן שניצחנו במלחמה הזאת, וייתכן שלא. בינתיים, צריך לתקן - ולשם כך צריך להרגיש לא רק רע. אז לדרך, עם קצת פרופורציה.
ד"ר פניה עוז-זלצברגר, היסטוריונית של המחשבה המדינית באוניברסיטת חיפה וחברת המועצה הציבורית של המכון הישראלי לדמוקרטיה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
