הכל אודות אמא

"ידיים קשורות", שכתב וביים דן וולמן הוותיק, הוא לא רק אחד הסרטים היפים והמרגשים שהופקו בארץ בשנים האחרונות, אלא גם אחד הסרטים הישראליים הבודדים שעוסקים בצורה מורכבת ומעמיקה באמהוּת. אף שקצרה היריעה לדיון נרחב בסיבות שהובילו לכך, יצויין, כי הסיפור הציוני לדורותיו, והקולנוע המקומי בעקבותיו, הותירו מקום שולי ביותר לדמויות הנשיות, הן ההיסטוריות והן הפיקטיביות. נזכיר רק, כי הללו תוארו כמי שהשתתפו במפעל בניית הארץ, על פי רוב, אך ורק באמצעות רחמן. מי שתפקידן היה לספק את מכסת הלוחמים שמחרפים נפשם על מזבח הארץ הזאת.

ולא זו בלבד, אלא שהסרט הוא מלודרמה. אותו ז'אנר שמגולל מסכת ייסורים נשיים, שהקולנוע הישראלי – המזוהה עם ריח זיעת החבורה המאצ'ואיסטית – כמו התנכר לו משך עשורים רבים, והותיר אותו, כמעט באורח בלעדי, בחזקתו של ג'ורג' עובדיה המנוח (שסרטיו, אכן, נקראו על שם הגיבורות הנשיות שלו – העלמות אריאנה, שרית ונורית). ובנוסף, הסרט הוא, כמובן, מחווה לקולנוע של עמוס גוטמן ז"ל – שהסרט מוקדש לאמו, ושהרעיון לו נולד, לפי דיווחי הבמאי, בעקבות עישון ג'וינט משותף עמו, שבועות ספורים לפני מותו – מי שהיה פייטן הסחי של הקולנוע הישראלי, משוררם המסוגנן של החריגים, אנשי השוליים ויוצאי הדופן בחברה הישראלית.

כמו “הבועה"

את בן דמותו של גוטמן, שמת ממחלת האיידס בשנת 93', מגלם פה הרקדן עידו תדמור. בניסיון להקל על מכאוביו של בנה הגווע, יוצאת אמו (גילה אלמגור בטוב שבתפקידיה) לאודיסיאה לילית – המזכירה במשהו את זו שחווה היאפי ההוא, מ"שיגעון של לילה" של סקורסיזי – כדי להשיג לו מעט "גראס". ובעוד היא נודדת בין מועדוני גייז רועשים, סימטאות אפלוליות מאיימות וקיני "דילרים", נותרים בחברתו של הבן דודניתו הצעירה (נלי תגר) ומטפל פיליפיני מסור (ד"ר איסגני ליאל). כך הופכת התרוצצותה הנואשת של האם אחר העשב הלא חוקי למסע, שבמהלכו נחשף בפניה – מה שמסביר את ציביונן הסוריאליסטי של כמה מהסצינות – עולמו ההומוסקסואלי של בנה.

יש משהו בסרט שמזכיר את המלודרמות הצוננות של הגרמני פסבינדר – אפשר בקלות לדמיין את בריגיטה מירה הגדולה, כוכבת כמה מסרטיו של הלה ("פחד אוכל את הנשמה", "אמא קוסטר נוסעת לשמיים"), בתפקיד הכביר שעושה פה אלמגור. פסבינדר, כידוע, היה אחד ממקורות ההשראה של גוטמן, וסרטו של וולמן נדמה לעיתים כמבט רווי רגש ורוך ששולח קולנוען מקומי חשוב אחד לעבר עולמו של קולנוען ישראלי ייחודי אחר; מבט שאותה אם נחושה היא המושא והסוכנת שלו כאחד.

אך "ידיים קשורות" אינו סרט על הומוסקסואליות. זהו, כמצוין לעיל, סרט על אמהוּת. ועל הקרבה. זהו סרט, שהכוח המניע את המסע הנפרש בו הוא רגש נורא של אשמה, וסופו בהשלמה. בחסד. בפיוס. בדימוי הנוצרי השכיח של ה"פייטה" (מריה האוחזת בזרועותיה את גופת ישו בנה לאחר שהורד מהצלב). מעניין, אגב כך, שזהו כבר הסרט השלישי לאחרונה (קדמו לו "ללכת על המים" ו"הבועה"), שנדרש לסימבוליקה נוצרית כדי לתאר את העולם ההומואי - “הבועה", למי שזוכר, מסתיים באקט נוצרי כמעט של הקרבה וגאולה, שהיא אישית וקולקטיבית. עניין מעין זה יש בו כדי להעיד על תחושות עמוקות של חטא ואשמה שבהן חדורה ההוויה הציונית-ישראלית, וגם זו סוגיה שראויה לדיון רחב הרבה יותר מכפי שמאפשר המקום כאן.

קריסתו של הגוף הגברי

בעוד ההכחשה, ורגש האשמה על אותה הכחשה, הם מה שדוחף את האם למסע הנוצרי שלה, של גאולה דרך הביבים – הבן הגוסס, ממש כישו, מתענה בייסורי הגוף. העובדה שתדמור הוא קודם כל, ובעיקר, רקדן וכוריאוגרף, מסייעת לו להדגיש בתנועותיו את המימד הפיזי של הסבל, כולל איפור מופרז סביב עיניו ושפתיו שהופך את כל מהותו על הבד מיישות בעלת עומק פסיכולוגי לחיזיון מצמרר של חולי וכאב. ומול כל זה, ברובד אחר של פנטזיה, מוצג גופו של הבן לראווה על הבמה, במופע מחול יחיד (למעט קטע חיזור אחד), והוא נע שם בעוצמה, במרץ, חסר לאות. כך הופכים הגוף הגברי וקריסתו – תמה שאיכלסה לא מעט סרטים ישראליים בשנות ה-80 הביקורתיות, של אחרי מלחמת לבנון, כ"לא שם זין" ו"חימו מלך ירושלים" – לעוד אחת מאותן סוגיות שבהן מטפל הסרט היפהפה הזה בעדינות מעוררת הערכה.

אלמגור, שעושה כאן כאמור את גדול תפקידיה, מדויקת ומרגשת עד דמעות, כאישה שמיטלטלת בין ייאוש לנחישות. וזה נכון גם לגבי אותן סצינות שבהן מבצבצת מידה קלה של התנשאות כלפי דמותה (שכן אין זה לגמרי משכנע, שאישה כמותה – מטומטמת הרי היא לא – תפקיד מאה שקלים בכפו של סוחר סמים מפוקפק, שנעלם לו מיד בסימטה אפלה, ותמתין עד בוש שיקיים את הבטחתו וישוב עם ה"גראס" המיוחל). אך בעיקר זהו סרט שנושא את חותמו הייחודי של וולמן – קולנוע אינטימי, עיקש ובלתי מתחסד. קולנוע של רגש עצום ושל חסד מופלא.