יותר נחישות, הרבה פחות רגישות
קיצוצים, התנוונות בשטחים, שיקולי עלות-תועלת במענה לטילים, התרפסות מול משפחות ועיתונאים וגם נורמה מעוותת, לפיה שלום הבנים קודם לביטחון האזרחים - אלו הרעות החולות שעל הצבא לתקן, לקראת הסיבובים הבאים
מלחמת לבנון השנייה חשפה מחדש ובצורה אכזרית את העובדה, שלמדינת ישראל אין מענה יעיל לאיום רקטות וטילי קרקע-קרקע. אף שסוללות ה"חץ" וה"פטריוט" המצויות בידינו מסוגלות ליירט טילים בליסטיים, לא יהיה בהן די אם הטילים ישוגרו לעבר העורף האזרחי והצבאי בישראל במטחים מאסיביים ואינטנסיביים, כפי שמתכננים ומתכוננים האיראנים והסורים. אשר לטילים לטווח בינוני וקצר ולרקטות - להם אין לנו בכלל תשובה, למרות שכושר ההרס שלהם מוכח וידוע. בהנחה שלאיראן יהיה נשק גרעיני במוקדם או במאוחר, ובידיעה שלסוריה יש כבר היום ראשי קרב כימיים לטילים הבליסטיים ולרקטות השונות שברשותה, ברור שהנשק הטילי והרקטי שבידי הערבים ואיראן מהווה הסכנה הקיומית הגדולה והמוחשית ביותר הנשקפת כיום למדינת ישראל ואזרחיה.
אמנם, האיום הזה אינו חדש; מדינת ישראל חיה איתו מאז שנות השישים של המאה הקודמת. אבל מעולם לא היו בידי אויבינו טילים וראשי קרב בכמות ובאיכות כזו, ההופכת למהות מאיימת מסוג חדש. צריך גם לזכור, שעוד מדינות במזרח התיכון עשויות להפוך את משטריהן ולהצטרף לציר האיסלאם הרדיקאלי, עם הנשק והטילים המודרניים שברשותם.
לאור כל אלה, המשימה הביטחונית הלאומית הראשונה במעלה של מדינת ישראל היא לבנות מענה רב-שכבתי לבעיית טילי הקרקע-קרקע והרקטות למיניהן, עד לפרימיטיביות ביותר שבהן: החל באמצעים מיוחדים לתקיפה אוטומטית של הטילים הגדולים בבסיסי השיגור שלהם או סמוך אליהם, עבור ליירוט בטווחים ובגבהים שונים באמצעות טילים, מתקני לייזר, תותחים וירי מונחה מכ"ם, וכלה במיגון העורף. את המענה הזה צריך להקים כפרויקט לאומי עם מינהלה ותקציבים משלו, כולל תרומות שיבואו מיהדות העולם. הוא צריך להתבצע במהירות, במקביל, בכמויות ובאיכויות שיספקו שולי ביטחון רחבים. אסור שהמונח "עלות-תועלת" יוזכר ולו גם פעם אחת נוספת בדיונים על תקצוב הפרויקט, כי בנפשנו הוא. צריך לציין שביצוע מוצלח של הפרויקט ייתן לישראל כושר הרתעה שאין לה כעת גם מול הפלסטינים ברצועת עזה, כמו גם כלפי כל מדינה באזור שתרכוש יכולת גרעינית.
יותר מדי היי-טק ביבשה
המשימה הביטחונית-לאומית השנייה בסדר העדיפויות והדחיפות, מוטלת על כתפי צה"ל: להחזיר את זרוע היבשה לכשירות מבצעית. כישלון הלחימה הקרקעית בלבנון חשף כל-כך הרבה ליקויים - בלחימה עצמה, בפיקוד בכל הדרגים, במערך
המילואים, בלוגיסטיקה ובשיתוף הפעולה הבין-חיילי והבין-זרועי - עד שאין מנוס מהמסקנה, שמדובר בכשל תפקודי כולל של זרוע היבשה בצה"ל. הכשל הזה נגרם לא בזדון חלילה, אלא עקב שילוב קטלני בשש השנים האחרונות בין לחימה אינטנסיבית בשטחים, קיצוצים אינטנסיביים לא פחות בתקציב הביטחון, ובה בשעה, השקעה מיותרת בפרויקטים דיגיטאליים והיי-טקיים בצבא היבשה שתרמו בשוליים - אם בכלל - לשיפור כושר הלחימה.
הנזק החמור ביותר של הלחימה בשטחים והקיצוצים התקציביים בשנים האחרונות הוא התנוונות הפיקוד, מרמת מפקד המחלקה ועד לאלוף. כולם יודעים מצוין להתוות דרך התגנבות לחוליה במבצע מעצרים בגדה, או למצוא עמדה טובה לטנק בודד במבצע "גביית מחיר" ברצועת עזה. אבל מאחר שלא התאמנו, שכחו (ואולי מעולם לא ידעו) לנסח פקודת מבצע ברורה ומובנת לקרב התקפה וכיבוש יעד, מתחם או מרחב מוגן של אויב, למן הרמה המחלקתית ועד לאוגדתית. הם גם שכחו כיצד מתכננים ומנהלים קרב קלאסי כזה. לא פלא שכמעט כל מעשי הגבורה הנעלים במלחמה האחרונה התבצעו בעת חילוץ נפגעים, ולא בחתירה לביצוע המשימה. כך קורה, בין השאר, מפני שהמשימה לא הייתה נהירה למפקדי השטח, משום שלא הוגדרה בבהירות ובצורה עניינית על-ידי המפקדים שמעליהם; אותם מפקדים בכירים, שבבתי-הספר לפיקוד ומטה הוטמע בהם השימוש בשפה עמומה פסוודו-מדעית, היאה אולי לאקדמיה למינהל אך לא לכוח לוחם.
אפילו המושגים "כיבוש" ו"השמדת האויב" כמעט שנעלמו מלקסיקון המפקדים - מחמת התקינות הפוליטית והמשפטית, הם אינם מעזים להשתמש בהם גם כשזו ההגדרה הנכונה והעניינית של המשימה. לכן, תהליך החזרת זרוע היבשה של צה"ל לכשירות חייב להתחיל במפקדים בכל הרמות, ומשם להמשיך בסדרות של תרגילי התקפה והגנה משולבים באש של כוחות שריון, רגלים, תותחנים והנדסה מדרג הפלוגה ועד לגיס, הן של כלל היחידות הסדירות והן של מערך המילואים. צריך גם להכיר בכך שההפרטה והניסיון להפוך את המערך הלוגיסטי הצבאי והימ"חים למעין גוף כלכלי מרכזי, המתנהל על-פי שיקולי עלות-תועלת, נכשל. הלוגיסטיקה ומחסני החירום הם חלק אינטגראלי מהלחימה, והם חייבים לחזור לשליטת המסגרות הלוחמות ולהיות באחריותן.
מתי לא להכניס טנק
המשימה הביטחונית השלישית בסדר העדיפויות אף היא של צה"ל: לפתח וליישם שיטות לחימה ואמצעי מיגון חדשים עבור הגייסות המסתערים: השריון, החי"ר ומסוקי הקרב והסער המסייעים להם. זאת על מנת לתת לכוחות היבשה שרידות טובה יותר ויכולת לבצע את משימותיהם בשדה הקרב רווי טילי הנ"ט והנ"מ, המטענים והמוקשים. עוד כמה שנים ייתקל כנראה צה"ל ברצועת עזה, בלבנון וברמת הגולן באותן בבעיות דומות ואולי אף חמורות יותר מאלו שבהן נתקלו הטנקים והמסוקים בלבנון. לכן צריך לבחון ולהחליט היכן אפשר ויעיל להפעיל טנקים - ומתי להימנע מכך; איך מפעילים חי"ר בחיפוי ארטילריה, מסוקים ומטוסי קרב בשטח שבו קווי הלחימה אינם ברורים, וקשה להבחין בין כוחותינו לאויב.
המשימה הביטחונית הרביעית היא למסד ולקבע תהליכי קבלת החלטות ותחומי אחריות ברורים בעת מלחמה, בתפר שבין הדרג המדיני לצבאי. רצוי שהממשלה תיעזר בקבלת החלטותיה ובפיקוח על הדרג הצבאי בחוות הדעת שתגיש לה המועצה לביטחון לאומי, כמו שנהוג בארצות-הברית ובבריטניה.
המשימה החמישית מחייבת בחינה וניסוח מחדש של האמנה החברתית הלא-כתובה הקיימת בין הציבור בישראל לצבאו. צריך לבחון מחדש את הנורמה המעוותת שנוצרה בשנים האחרונות, לפיה "חיי ילדינו" (קרי: החיילים בשדה הקרב) יקרים יותר מחיי האזרחים שעליהם הם אמורים להגן. חלק גדול מהכשלים בלבנון, בעיקר של דרג מקבלי ההחלטות בממשלה ובצבא, נבע מהחשש לאבידות בלחימה. כתוצאה מכך הוטלו ובוטלו ושוב הוטלו משימות על הכוחות בשטח, באופן שגרם ליותר נפגעים ואבידות, מאשר במצב בו המשימה המקורית הייתה מתבצעת במהירות ובנחישות ועם היקף הכוחות המתאים.
מתרפסים מול המשפחות והתקשורת
צריך גם לבחון עד כמה מוצדקת החדירה של משפחות החיילים והתקשורת לעשייה הצבאית, ועד כמה היא מסרסת את כושר ההחלטה והביצוע של המפקדים - מה שנותן אותותיו אחר-כך גם בשדה הקרב. האם באמת מוצדק שהורים יטלפנו למג"ד וינסו להכתיב לו כיצד לטפל בעבירה משמעתית של בנם, לעתים אף באיום מרומז שיפנו לחבר-כנסת ממיודעיהם? או שינסו להפעיל לחץ על מח"ט באמצעות התקשורת, כדי שיפטור מעונש חיילי פלוגה שערקו וזנחו את משמרתם? האם באמת מוצדק שמשפחות שכולות יטרטרו עד אין קץ את הצבא בתחקירים יזומים על-ידן של תאונות אימונים ומבצעים, שלרוב אינם מניבים מידע חדש, והאם מוצדק מצידן לדרוש שקידומו של מפקד ייעצר גם אם לא הוכחה אחריותו הישירה למות הבן? היחס הסלחני והמעודד של החברה שלנו לתופעות אלו גורם לחלק ניכר מהמפקדים להתרפס בפני המשפחות והתקשורת, ולאבד את הכושר לקבל החלטות ענייניות.
ועוד תהיות: האם מוצדק שהרמטכ"ל והמפקדים הבכירים, בשל סולם הערכים הישראלי והתקינות הפוליטית, ילכו בעיצומה של מלחמה לבקר משפחות שכולות ויתראיינו ללא הפסק בתקשורת, במקום להקדיש את כל מרצם וזמנם לניהול הלחימה והקרבות המתנהלים באותה שעה ממש? ועדיין לא דיברנו על הפוליטיזציה של הצבא ועל הקשר הלא-בריא שבין קידומם של קצינים לבין קשריהם עם פוליטיקאים ועיתונאים. על שאלות אלה ואחרות חייבים החברה והצבא בישראל תשובה לעצמם, ולכן גם על ועדת וינוגרד להידרש לנושא. אם לא ייעשה כן, עלולים הכשלים של לבנון לחזור על עצמם גם במלחמה הבאה.
לפנייה לכתב/ת 
