שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    מאמא ליגה
    קחו 48 קבוצות כדורגל, חלקו אותן ל-4 בתים, תנו להן לשחק 46 מחזורים - וקבלו הכנסה של 11 מיליארד יורו בשנה. עם המספרים האלה בראש, נדב יעקבי מתכונן לבלתי נמנע: הסוף של הצ'מפיונס ליג וההתחלה של הליגה האירופית הגדולה

    "איך האמריקנים משחקים בייסבול ושאר העולם משחק כדורגל". זה לא ציטוט מעוד מאמר זניח של רון מיברג: זה שם של ספר, שחתום עליו לא פחות מפרופסור. סטפן שימנסקי, מרצה לכלכלה באימפריאל קולג' בלונדון ואוהד כדורגל שרוף. פרופסור שימנסקי מנסה בפעם המי-סופר-כמה לפתור את התעלומה הגדולה: איך יכול להיות שעם נאור, הגיוני ובעל ערכים לא מצליח להתחבר לספורט הכי פופולרי בעולם? ומה זה הקטע האידיוטי הזה עם המקלות המשונים וכובעי המצחיה?

     

    דבר אחד ברור: תהום פעורה בין ארה"ב לשאר העולם לא רק בעוצמת החיבה (ובעצם, גם השנאה) לענף ספורט זה או אחר, אלא גם בדרך שבה ענפי הספורט האלה מתנהלים. הספורט הקבוצתי בארה"ב עובד לפי שיטות סוציאליסטיות רחמנא ליצלן, בעוד שדווקא באירופה, מולדתם של מרקס ואנגלס, שולטות שיטות אולטרה קפיטליסטיות, שלא לומר דרוויניסטיות.

    בליגות המקצועניות בארה"ב - מהאן.בי.איי ועד ליגת ההוקי - אין עולות ויורדות כמו בשאר העולם. כלומר, גם האחרונה בטבלה תהיה בליגה בשנה הבאה. מעבר לזה, בכל תחילת עונה עורכים האמריקנים דראפט: הקבוצות החלשות יותר מקבלות את השחקנים החדשים הטובים יותר, כדי לאפשר שוויון כוחות או לפחות ביטול פערים מוגזמים בין הקבוצות. ומעל לכל מוטיב סוציאליסטי אחר, יש תקרת שכר שוויונית. כל הקבוצות חייבות לבנות את סגל השחקנים בתוך מסגרת שכר אחידה ומוגדרת, כדי לא לאפשר לקבוצה עתירת משאבים להחתים את השחקנים הכי טובים ולבנות לעצמה סגל מפלצתי שיבטיח זכייה כמעט ודאית באליפות (חשבתם צ'לסי? בדיוק).

     

    אבל זה נשמע אנטי-קפיטליסטי, רק אם לא הבחנתם שמאחורי הכל עומדת מחשבה כלכלית מדויקת, שכל מטרתה לגרוף מה שיותר רווחים.

     

    כל כלכלן מתחיל יודע שאם תאפשר למספר מצומצם של קבוצות להשתלט על הליגה ולחמוס את כל הכוכבים, תקבל ליגה משעממת וצפויה מראש, שמביאה פחות קהל, פחות רייטינג, פחות פרסום - ובשורה התחתונה פחות כסף. אבל יש הבדל בין ליגה סגורה לליגה צפויה: תקרות השכר והדראפטים מבטיחים שינויים בצמרת, לפחות אחת לכמה שנים. תוסיפו לזה את היעדרו של איום הירידה, שיכולה לגרום לקריסה טוטלית ולהיעלמות, וקיבלתם מצב שבו העתיד של כל קבוצת ספורט מקצוענית בארה"ב תלוי אך ורק בהתנהלות הכלכלית שלה.

     


    איזה כיף בליגת האלופות החדשה, הא? 

     

    זאת גם הסיבה לכך שקשה למצוא יותר מקבוצה אחת מעיר אחת באותה ליגה (חוץ מניו יורק, שהיא הרבה יותר מעיר). הכל בשם התחרותיות הבריאה. רק תנסו לספור כמה קבוצות כדורגל מקצועניות יש בלונדון, שלא לדבר על בואנוס איירס. בעצם אל תנסו: מדובר במספר דו-ספרתי.

     

    עכשיו רגע. אם זה כל כך פשוט, מה לא ברור פה לחבר'ה מהכדורגל האירופי? אז האמת היא שלקח להם קצת זמן, אבל בזכות איטלקי נמרץ אחד שעוד נגיע אליו, גם הם קלטו בסוף את הפרינציפ. ולמרות שהם עדיין לא מדברים על זה באופן רשמי, היום כבר ברור להם שליגת האלופות היא רק ההתחלה - וההמשך הוא ליגה אירופית גדולה, סגורה ומאוד-מאוד עשירה.

     

    האיטלקי שהלך לאמריקה

    לפני שנדבר על אירופה של העתיד, בואו ניזכר קצת בעבר: עד לפני כ-20 שנה השיקול הכלכלי היה משני בספורט האירופי, ובעיקר בקבוצות הכדורגל שלו. ולמה? כי מועדוני הספורט האירופיים נולדו על בסיס חובבני, ולנגד עיני המייסדים עמדו עניינים חשובים יותר, כמו מסורת ושייכות פוליטית ומעמדית. הגנרל פרנקו, למשל, השתמש בריאל מדריד ככלי פוליטי בשנות ה-50 וה-60, כפי שעשו השליטים הקומוניסטיים עם קבוצות הדגל שלהם (הונבד בהונגריה, הכוכב האדום בלגרד ביוגוסלביה, סטיאווה בוקרשט ברומניה).

     

    רק באמצע שנות ה-70 התחיל לזרום כסף לכדורגל, וגם אז זה היה כסף קטן מאוד בהשוואה למה שקורה עכשיו. בעלי הקבוצות באנגליה או באיטליה הסתפקו בסטטוס, בפרסום ובאבק הכוכבים. אף אחד עוד לא חלם אז להרוויח מכדורגל. אבל כל זה השתנה ביום בהיר אחד בשנת 1986, כשאיש עסקים מצליח מאיטליה רכש את מילאן - אז מועדון פאר על סף פשיטת רגל - והקים שם את הקבוצה הטובה בעולם. קראו לו סילביו ברלוסקוני, ואם אתם מחפשים את האיש שהניף את דגל המהפכה בספורט האירופי, מצאתם.

     

    ברלוסקוני, לימים ראש ממשלת איטליה, הוא האיש שחתום על המהפך הטוטאלי בכדורגל העולמי. אפשר לומר שהיום שבו רכש את מילאן הוא היום שבו הפך הכדורגל מענף ספורט לעסק כלכלי, שצועד בצעדי ענק לעבר המודל הספורטיבי האמריקני.

     

    ברלוסקוני בא מעסקי הטלוויזיה. כבר לפני 20 שנה הוא ידע שהיא נמצאת על המסלול המהיר לעולם הדיגיטלי והרב-ערוצי. הוא גם ידע שהחיבור הבלתי-נמנע בין העולם החדש שנמצא מעבר לפינה לבין הספורט הכי פופולרי בעולם שווה מיליארדים.

     

    כבר אז, בשלהי שנות ה-80, העלה ברלוסקוני את הרעיון של "ליגה אירופית". אז זה עוד נשמע הזוי: איך ייתכן שמילאן, מנצ'סטר יונייטד, ריאל מדריד ובאיירן מינכן ינטשו את הליגות המקומיות שלהן וישחקו רק במסגרת הטראנס-אירופית? השתגעתם? ומה יהיה עם הדרבי של מנצ'סטר, ועם המפגש השנתי הכפול בין באיירן לנירנברג?

     

    עולם הכדורגל, ענף ספורט שמרני שאף חוק משמעותי לא השתנה בו ב-90 השנים האחרונות, התנגד מקיר לקיר. כל בעלי הדעה - עיתונאים, עסקנים, ראשי קבוצות והתאחדויות - אמרו "על גופתי". למה? תשאלו מיליוני אוהדים שעורגים עד היום לימים היפים ההם, כשהצטופפו כמו סרדינים במשך שעתיים ביציע העמידה, קפאו למוות במשחקי חג המולד, שתו בירה מסריחה וטרפו פיש אנד צ'יפס בטעם של נפט. אח, הנוסטלגיה.

     

    אבל ברלוסקוני לא רק דיבר. הוא התחיל לעשות, ושכר חברה שבנתה מודל של ליגה אירופית. פתאום הביעו כמה ראשי מועדונים גדולים התעניינות; פתאום כתבו בעיתונים על הכסף הגדול שעתיד להגיע. כשאופ"א הרגישה שהאדמה בוערת לה מתחת לרגליים, והבינה שהיא עשויה להישאר בלי כל הקבוצות הגדולות, שיפרשו מגביעי אירופה ויקימו התאחדות חלופית - היא משכה את כל ההתנגדויות והציעה להקים את ליגת האלופות.

     

    הקבוצה שחטפה בעיטה

    עד 1992 השיטה בגביע האלופות היתה פשוטה: המפסיד יוצא, מה שהבטיח לכל קבוצה משחק ביתי אחד בלבד. הפסד מקרי בסיבוב הראשון, והלך על כל העונה. ליגת האלופות מצידה הבטיחה לכל קבוצה לפחות שלושה משחקי בית. אבל זאת היתה רק תחילתה של המהפכה הגדולה.

     

    תוך 14 שנה הפכה ליגת האלופות למגרש המשחקים הפרטי של הקבוצות העשירות, כשלא רק האלופה אלא ארבע הקבוצות הראשונות מהליגות הגדולות - אנגליה, ספרד ואיטליה - משתתפות כמעט מדי שנה. לעומת זאת, הכניסה לליגה חסומה למעשה בפני האלופות של כשני-שליש מהמדינות החברות באופ"א (לא שיש חוק נגד זה, אבל קשה להאמין שאלופת אסטוניה תצליח אי פעם לעבור שלושה סיבובים מוקדמים).

     

    אבל זה לא רק עצם ההשתתפות ששם פס על המסורת הישנה של הפייר-פליי ושוויון ההזדמנויות. גם חלוקת הכספים בין הקבוצות תלויה היום בעוצמת מדינות המוצא שלהן. 90 אחוז מהכספים שמקורם בטלוויזיה מגיעים מחמש מדינות בלבד - אנגליה, ספרד, איטליה, גרמניה וצרפת - והם גם חוזרים בעיקר אליהן. ככה יצא שפורטו, שזכתה בליגת האלופות, קיבלה בערך חצי מהסכום שקיבלה צ'לסי, שעפה בחצי הגמר. הכל בגלל שפורטו באה מפורטוגל, שיש בה שוק טלוויזיה זניח, וצ'לסי באה מאנגליה. ככה הולך ומתגשם החזון של ברלוסקוני.

     


    המון כסף. המון המון כסף

     

    כדי להמחיש את השינוי שעבר על הכדורגל האירופי, הנה דוגמה היפותטית: אם לפני 20 שנה ריאל מדריד לא היתה משתתפת בגביע האלופות, זאת היתה מכה תדמיתית לקבוצה ולראשיה, אבל מבחינה כלכלית הנזק לא היה כל כך נורא. אז הלכו ההכנסות מגביע אירופה, אבל שני משחקי ידידות מול אינטר היו מכסים את החור בתקציב. מי שמע אז על הכנסות מטלוויזיה. היום, ההכנסה מהשתתפות בליגת האלופות היא אחד הסעיפים המשמעותיים ביותר בתקציב של כל קבוצה. יותר מזה - קבוצות כמו ריאל, מנצ'סטר יונייטד, אינטר וברצלונה לא יכולות להרשות לעצמן שלא להשתתף. מדובר בהכנסה של בין 20 ל-50 מיליון יורו לשנה, או במילים אחרות, בין 20 ל-50 אחוז מהתקציב השנתי.

     

    כל זה מסביר למה ארסנל היתה בפאניקה בעונה שעברה, כשהיה סיכוי סביר שהקבוצה תסיים חמישית בליגה ותחמיץ את מוקדמות ליגת האלופות - וגם למה ביובנטוס חוששים מקריסת המועדון עקב הירידה לליגה השנייה. המשמעות היא שיובה לא תשחק לפחות שנתיים בליגת האלופות, אולי גם יותר. מה זה אומר? הפסד הכנסות של עשרות מיליוני יורו. הרבה עשרות, אם לא מאות בחישוב הכולל. לא משהו שמועדון כמו יובנטוס ישרוד בקלות.

     

    המיליארדר שלקח הלוואה

    כדי לשמור על האינטרסים שלהן, בעיקר הכלכליים, הקבוצות הבכירות באירופה הקימו לפני כמה שנים ארגון גג בשם G14. באופ"א לא אוהבים את הגוף הזה, כי לכולם ברור שזה רק עניין של זמן עד שגם ליגת האלופות במתכונתה הנוכחית לא תספק את הטייקונים החדשים.

     

    הרי כשהבעלים של מנצ'סטר יונייטד הם משפחת גלייזר האמריקאית (שבבעלותה, כמו ששלומי שפר סיפר לכם בתחילת הגיליון הזה, גם קבוצת פוטבול מצליחה), והבעלים של צ'לסי הוא רומן אברמוביץ' המולטי-מיליארדר - לא צריך איי.קיו 700 כדי להבין לאן כל זה הולך. האנשים האלה מבינים בעסקים, יודעים איך להרוויח כסף, וזה מה שמניע אותם. והם גם רגילים להצליח.

     

    מה שמשחק לטובת הבוסים החדשים של הכדורגל הוא העובדה שמאז שנות ה-80 אירופה עשתה צעדים גדולים לכיוון של איחוד מלא - כולל כניסה של מדינות הגוש המזרחי לשעבר ל-UE. המסקנה הבלתי נמנעת היא שתוך כמה שנים תקום ליגה אירופית של ממש, שתפעל במידה לא מבוטלת של דמיון לפי עקרונות הספורט האמריקני. כל הרעיון הוא, פשוט, איך להרוויח יותר כסף מאותו מוצר. ואם הכסף הגדול בא מטלוויזיה, הליגה החדשה תספק כנראה לצופים הרבה יותר משחקים בין קבוצות גדולות וסוחפות רייטינג.

     

    בואו נעשה כמה חישובים לא נורא מסובכים: בארה"ב יש 110 מיליון בתי אב. במערב אירופה, עם מצב כלכלי דומה, יש 160 מיליון. ועוד לא דיברנו על מדינות המזרח, שהולכות וצוברות תאוצה כלכלית. זכויות השידור של חמש ליגות הכדורגל העשירות באירופה (אנגליה, איטליה, ספרד, גרמניה וצרפת) נמכרות כרגע בכ-3 מיליארד יורו לשנה; זה, פחות או יותר, מה שמקבלת ליגת הפוטבול בארה"ב על שוק קטן בהרבה. במילים אחרות, פוטנציאל הרווח מהכדורגל האירופי רחוק מאוד ממיצוי.

     

    האנליסטים מעריכים שליגה אירופית, אם תוקם, תהיה שווה 50 אחוז יותר מהצ'מפיונס ליג הנוכחית בזכות איכות הקבוצות והעניין הכלל-יבשתי במשחקים (מה לעשות, משחק בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד יזכה לרייטינג גלובלי גבוה פי כמה ממשחק בין יונייטד לטוטנהאם). בהנחה ש-40 אחוז מההכנסות יגיעו ממכירת זכויות השידור - והשאר ממכירת כרטיסים, מרצ'נדייזינג ופרסום - סך כל ההכנסות השנתיות יגיע לכ-11 מיליארד יורו. אם בליגה כזאת ישתתפו 48 קבוצות, כל אחת מהן תיקח בסוף כל עונה כ-230 מיליון יורו בממוצע. כיום יש רק ארבע קבוצות באירופה שמתקרבות למספרים כאלה.

     

    רק כדי להבין על מה אנחנו מדברים פה: לקראת פתיחת ליגת האלופות הנוכחית דיווחה אופ"א בגאווה שסכום הבונוסים שישולמו העונה ל-32 הקבוצות המשתתפות יגיע ל-530 מיליון יורו, עלייה משמעותית לעומת העונה שעברה. הממוצע - 16.5 מיליון יורו לקבוצה. נשמע הרבה? תחזרו רגע אחורה, למספרים מהפיסקה הקודמת.

     

    והנה עוד קצת מספרים. ממוצע ההכנסות של הקבוצות בליגת הפוטבול האמריקנית מקביל ל-150 מיליון יורו בשנה, וההערכה היא ששווי כל קבוצה הוא כ-750 מיליון יורו (שוב, בהמרה מדולרים). האנליסטים עוקבים אחרי התחשיב הזה, מביאים בחשבון את ההבדלים בגודל השווקים, ומעריכים ששווי כל 48 קבוצות הליגה האירופית העתידית יגיע לסכום המדהים של 54 מיליארד יורו - שהם 1.1 מיליארד יורו בממוצע לקבוצה. נכון להיום, רוב הקבוצות מוערכות בלא יותר מ-75 מיליון יורו, למעט חמש-שש הגדולות. ההבדלים הם תהומיים, וגם אם מישהו טעה ב-20 או אפילו ב-30 אחוז בחישוב, עדיין מדובר בעולם חדש לגמרי. עולם של מאות מיליונים במקום עשרות.

     

    עכשיו הבנתם גם - אם שלומי שפר זה לא מספיק בשבילכם - למה טייקוני הכספים מסתערים לאחרונה על מועדוני כדורגל באנגליה, ומוכנים לקחת הלוואות של מאות מיליונים למימון הרכישות המטורפות האלה. כאנשי עסקים עם חוש ריח מפותח הם מבינים שעכשיו המחירים בשפל, ושזה הזמן לקנות. החגיגה הגדולה עוד לפנינו.

     

    הילד שילמד לשחק

    ואיך תפעל הליגה העתידית הזאת, אתם שואלים? אז הנה מודל אחד שבחדרי חדרים כבר זוכה ללא מעט מליצי יושר. 48 קבוצות, שייבחרו בעיקר לפי מצבן הכלכלי ומספר האוהדים שלהן - כל קבוצה תהיה חייבת להחזיק איצטדיון של יותר מ-40 אלף מקומות - יחולקו לארבעה בתים בני 12 קבוצות כל אחד. בית צפוני שיכלול את קבוצות האי הבריטי, בית דרומי (איטליה וצרפת), בית מזרחי (גרמניה והולנד) ובית מערבי (ספרד ופורטוגל). סביר להניח שבליגה ישתתפו גם קבוצות גדולות מיוון, טורקיה, רוסיה ואולי גם אוקראינה ובלגיה. לאוהדי מכבי חיפה, לעומת זאת, לא מומלץ לפנטז על מפגשים על בסיס קבוע עם בארסה, ריאל וארסנל.

     

    בתחילת העונה יתנהל כל בית כליגה בפני עצמה בת שני סיבובים (22 מחזורים). כלומר, החלק הראשון של העונה יספק הרבה משחקי דרבי לאוהדים שלא יכולים בלי ארסנל-צ'לסי, בארסה-ריאל מדריד או מילאן-אינטר. בהמשך יחולק כל בית לשלוש קבוצות איכות לפי הדירוג הסופי: קבוצות ממקומות 1 עד 4, 5 עד 8 ו-9 עד 12. כך ייווצרו למעשה שלושה בתים חדשים, עם 16 קבוצות בכל בית. בכל בית תשחק כל קבוצה מול 12 הקבוצות שעדיין לא פגשה, כלומר עוד 24 משחקים לכל קבוצה.

     

    לא הבנתם? הנה דוגמה: נניח שארבע הראשונות בבית הצפוני הן צ'לסי, ארסנל, יונייטד וליברפול. בסיבוב השני הן ישחקו מול ארבע הראשונות בבית הדרומי (מילאן, רומא, ליון, אינטר), בבית המזרחי (באיירן, לברקוזן, איינדהובן, איאקס) ובבית המערבי (ריאל, בארסה, ולנסיה, בנפיקה). משחקים לא רעים בכלל, תסכימו איתי.

     

    ומה עם הניקוד? הוא ימשיך להצטבר עבור הקבוצות בבתים המקוריים (צפוני, דרומי, מזרחי ומערבי). ככה, בתום 46 המחזורים (שני סיבובים), יעפילו ארבע הראשונות בכל בית (ובסך הכל 16 קבוצות) לשלב ההכרעה, שיתקיים בשיטה המקובלת של ליגת האלופות: שמינית, רבע, חצי גמר וגמר. בסך הכל יקיימו שתי הקבוצות שיגיעו לגמר 53 משחקים. בליגת האלופות הנוכחית, המקסימום הוא 13 משחקים. למישהו עוד יש שאלות?

     

    מה שברור הוא שקבוצה שתשתתף בליגה האירופית במתכונת הזאת לא תוכל לשחק עוד בליגה המקומית שלה. היא תוכל להמשיך לשחק בגביע המקומי, אולי בגביע הליגה, אבל לא יותר מזה. אבל זה לא אומר שהליגות המקומיות יהפכו לזניחות אחרי שיאבדו את הקבוצות הבכירות לטובת הליגה האירופית - כי פתאום יהיה גם לקבוצות הקטנות והבינוניות, שכבר מזמן שכחו איך מרגישה הבריזה בצמרת, סיכוי לתואר. נכון, ליגה אנגלית בלי ארסנל ויונייטד זה לא אותו דבר, אבל יהיה נחמד לראות את וויגן זוכה באליפות, לא?

     

    הליגה האירופית, לעומת זאת, תהפוך למועדון סגור כמעט הרמטית עבור קבוצות חדשות. לא יהיו עליות וירידות, וקבוצה חדשה תוכל להיכנס רק אם קבוצה קיימת תקרוס כלכלית ותפרוש. בדיוק כמו באמריקה. תסמכו עלי כשאני אומר לכם שכל זה יקרה, כנראה תוך פחות מעשר שנים - ותסמכו עלי גם שאז לא יהיה בעולם מקצוע טוב יותר משחקן כדורגל. מה שמזכיר לי שקבעתי עם הבן שלי, נמרוד, לעבוד ברצינות על בעיטה מלאה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים