מה רע בחיים לבד, בעצם?

הפילוסוף והמחזאי הצרפתי אריק עמנואל שמידט מגולל במחזה שלו "וריאציות על נושא מסתורי" סיפור אהבה שנמשך 15 שנה בין הבל זנורקו והלנה מטרנך. בחמשת החודשים הראשונים הם מימשו את אהבתם במציאות, ובשאר הזמן הם מימשו אותה בחילופי מכתבים בלבד, בלי שהם מתראים. הבל זנורקו מסביר את יחסיהם מרחוק במקומות שונים לאורך המחזה - "אני מעדיף טירוף קצר על פני טמטום ארוך... לבבות לוהטים נשבעים לנצח, אבל בדרך כלל הנצח עובר מהר… כדי שהאהבה תתחשל, כפיתי פרידה... הפכנו את האהבה שלנו לטהורה יותר, משמעותית יותר, חזקה יותר... כשהאהבה היפה עולה על מיטת השגרה היא מתחילה לנחור, היא פותחת דלת לפושר, לפשרה, לריקבון, כן, האהבה היפה הופכת לנדנוד ולובשת פרצוף של גרביים מסריחים וחיטוט באף... מן הרגע שהפסקנו להשליך עצמנו זה על זו, היחסים שלנו יכלו להגיע לספירות אחרות".

החליטו להיפרד לצמידות כדי לשמר את עוצמת אהבתם

המחזה של שמידט מזכיר את סיפור אהבתו של המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין (Friedrich Hoelderlin 1843-1770). הלדרלין עבד כמורה פרטי בביתו של בנקאי עשיר בפרנקפורט, שם התאהב בסרוט, אם הבית. לאחר שהבנקאי פיטר אותו ממשרתו, הלדרלין ואהובתו המשיכו להתראות בסתר עוד כשלוש שנים, שלאחריהם החליטו להיפרד לצמיתות במטרה לשמר את עוצמת אהבתם. "ומי שאהב - הוא הולך, הולך בהכרח/ לקראת האלים", כותב הלדרלין, בפואמה שלו "קינת מנון על דיוטימה".

אפרים קישון תרם לרעיון הזה את הקומדיה המטורפת שלו - "הו, הו, יוליה" (1974). המחזה בודק סוף אחר לאהבתם של רומיאו ויוליה - נישואים והזדקנות שמסתיימים בכך שבני הזוג ממררים זה לזו את החיים.

מהזווית הזו, חיי הנישואים נראים כהגזמה פרועה של הרומנטיקה. מתחילים טוב, אז למה לקלקל. מצד שני, הנישואים הם לא המצאה רק של הרומנטיקה אלא גם, ואולי בעיקר, שכלול אבולוציוני שמטרתו למצוא מענה לצרכים הישרדותיים כמו חברה, אוזן קשבת, תמיכה, מגע חם, הבטחת הכנסה, צוות לעניין נגד בעיות שוטפות ושיבה טובה.

אבל בינתיים, מאז אבות אבותינו, החיים השתנו. פעם לבד זה היה ממש לבד. דירה קטנה וזולה בבניין רב קומות, שקטה להחריד, כזו שאפשר לצרוח בה מכאב מול קירות אטומים וגם למות בלי שאף אחד יכול לדעת. היום, יש לנו טלפונים, אינטרנט, דואר אלקטרוני, מסנג'ר, אייסיקיו, סמס, טלפונים שהם גם מצלמות עם וידאו, כלי תחבורה נוחים ומהירים, ומדינת ישראל שסללה שתי מסילות במקביל כדי שהרכבת תיסע מהר יותר. אפשר היום לחיות כל אחד בפינה משלו, סגורה ומוגפת, ועדיין לא להרגיש לבד. לא חייבים היום לגור יחד כדי לזכות באוזן קשבת, ואין צורך לשבת משני הצדדים של אותו שולחן כדי להתענג על שיחה שנונה.

המרחק עדיין קיים, אבל הוא הולך ומתקצר

אני מדבר על קץ המרחק. המרחק עדיין קיים, אבל הוא הולך ומתקצר. הוא תמיד יהיה קיים, אבל מי שרוצים בכך לא מתקשים לנהל חיי חברה ערים מבלי לצאת מהבית הסגור. אפשר היום לחיות לבד בלי להרגיש לבד. ואפשר להיות ריאליים יותר עם הרומנטיקה. רוצים ילדים? חלק לא מבוטל מהמשפחות היום הן חד הוריות. רוצים קשר רגשי? מה רע בדירות נפרדות? חסר כסף? אולי כדאי לשקול את ההשקעה הזו בשביל חיים טובים יותר. רוצים אוזן קשבת בכל רגע נתון? אפשר לפתוח בלוג. רוצים להיפגש? כבר אמרתי שרכבת ישראל התעוררה באחרונה, ויש גם מכונית לכל פועל.

מדוע, אם כן, הרוב המוחלט של הציבור חושש עדיין להישאר לבד בבית? רוב הציבור אינו חי כבר היום במסגרת של המשפחה המסורתית, אבל עדיין מבוהל מארבעה קירות.

נהנים להתרגש ברמה של בוץ טובעני והליכה ברגל

לא נעים להגיד, אבל רוב הציבור נשאר עם הפחד מהמרחק כמו בימים בהם הדרכים היו דרכי עפר בוציות או מאובקות, והרגליים שלנו או רגליים של סוס היו המנוע היחיד. אנחנו נהנים עדיין להתרגש ברמה של בוץ טובעני והליכה ברגל.

אנחנו חיים במאה ה-21 ומרגישים כמו לפני אלפי שנים. בלי בן או בת זוג שגרים בבית, אנחנו בודדים. בלי לשתות עם החבר'ה, אנחנו מיואשים. אפשר לנהל שיחות טלפון יום שלם, ועדיין להרגיש שהכל תלוי באוויר. הטכנולוגיות שמבטלת לנו את המרחק לא מצליחות עדיין להעניק לנו תחושה של אפס מרחק.

• אבינועם בן זאב הוא פילוסוף וסופר. בין השאר, מתמחה בנושא דילמות, רגשות ודעות קדומות. ניתן לשלוח אימייל עבור אבינועם, אך לצערנו אין אפשרות להשיב אישית לפניות.