ההסברה ישנה בעמידה
במקום להסתער על בירות העולם ולהפעיל לחץ רציף על המנהיגים, מפקירה ישראל את הזירה התקשורתית והדיפלומטית לאסד ונסראללה
מטהרן ועד דמשק, מביירות עד עזה, באו"ם, בוושינגטון ובבירות אירופה - הכל הכל רועשים וגועשים עשייה הסברתית ודיפלומטית. התקשורת האירופית ממשיכה במסורת העוינות לישראל, מלובה באנטישמיות המרימה את ראשה ובחשש כבד מהתחזקות הכוח המוסלמי. אחרי פגרת קיץ ארוכה, שוב יישמעו בקרוב הקריאות בקמפוסים להחרים את ישראל לאור ה"שימוש בכוח בלתי פרופורציונלי" במלחמת לבנון האחרונה. ומול כל ההמולה הזאת, מה עושה ישראל לקידום האינטרסים שלה? למיטב ידיעתנו, שום כלום.
מול אינספור התבטאויות מפיהם של בשאר אסד, חסן נסראללה וחאלד משעל, אנו מכירים הכרזה אחת והדלפה אחת מלשכתו של אולמרט: ההכרזה הייתה שלא נתדיין עם סוריה והגולן יישאר בידי ישראל לנצח נצחים; ההדלפה הייתה אודות פגישה חשאית עם נציג סעודי, שהוכחשה בתקיפות על-ידי בית המלוכה. בכך מתמצית כנראה מדיניות החוץ וההסברה של ישראל. איפה שרת החוץ? נאלמה דום. האמנם אין לממשלתנו מה לומר, בשעה שארצות ערב יוצרות בהבל פיהן מציאות חדשה, שעליה תתבסס מעתה עמדת הקהילה הבינלאומית כלפי האזור?
נראה כי אחרי השבר של מלחמת לבנון ועם התאדותו של רעיון ההתכנסות, נותרה ישראל ללא קונספציה מעוצבת מול הפלסטינים והערבים, ויש צורך בדיונים מעמיקים - אולי אף בהתפתחויות מדיניות וצבאיות בשטח - כדי שתבקע מן החשכה איזו תורה חדשה או מחודשת להמשך תהליך השלום. ומה בינתיים? האם אין מי שחושב שלמדיניות החוץ וההסברה של ישראל יש תפקיד חיוני במשך כל ימות השנה? המשימות רבות ומורכבות: הצגת המצב במזרח התיכון בפני העולם, כפי שישראל רואה אותו; שיבוש מהלכים עוינים נגד המדינה בזירה הדיפלומטית באו"ם ובמוסדותיו; סיכול המצור המתהדק בתקשורת העולמית; מאבק באנטישמיות המוסלמית, המאיימת על יהודים באשר הם - ודרכם על מעמדה של ישראל. וזו כמובן רשימה חלקית בלבד.
האם למשל פנתה ישראל לאו"ם ולארגוני איכות הסביבה, והתלוננה על הנזקים שהסבו הקטיושות של חיזבאללה ליערות הגליל? האם הגישה תלונה לארגון האו"ם להתיישבות על ירי מכוון של טילים לעבר יישובים, על נזקים כבדים לאלפי בתים פרטיים ומבנים ציבוריים? האם לוחצת ירושלים ללא לאות על מזכ"ל האו"ם, כדי שיפעל לשחרור מהיר של החטופים בלבנון? הוא כזכור האמון על יישום החלטה 1701 של מועצת הביטחון, שבמבוא שלה נכתב במפורש כי יש לשחרר את שני החיילים ללא תנאי.
הטילים והג'נוסייד
מדוע אין ישראל מביאה לידיעת העולם, חדשות לבקרים, את ירי הקסאמים הבלתי פוסק על שדרות ויישובי הגנב המערבי, הנוגד את כל האמנות הבינלאומיות? התקשורת הזרה מפרסמת מדי יום את מניין האבדות בצד הפלסטיני, אולם איש לא דואג להבהיר לעולם - חזור והבהר - את חומרת ההתנכלויות הבלתי פוסקות מצד ארגוני הטרור נגד אזרחים שלווים בבתיהם, וזאת אחרי שישראל פינתה את הרצועה ונתנה לרשות הזדמנות לפתח את כלכלה. דעת הקהל באירופה אינה מכירה כלל את הנושא; את הנסיבות שבעטיין נאלץ צה"ל לפעול, ולא אחת גם להרוג.
מדוע אין משרד החוץ מציג בפני העולם את ההברחות הנמשכות לתוך רצועת עזה של מחבלים-מומחים, נשק, טילים וחומרי נפץ דרך ציר פילדלפי? אם דעת הקהל הבינלאומית לא תפנים את הבעיה עכשיו, פעולת צה"ל הצפויה נגד החמאס תיתקל שוב בחוסר הבנה של האירופים ובעוינות התקשורת, מה שיכביד על צה"ל ויפריע לו לסיים את הפעולה כפי שהיינו רוצים שתסתיים.
מדוע אין מדיניות ברורה ומתמשכת להציג את החמאס - כפי שמצוין מפורשות באמנתו - כזרוע של האחים המוסלמים? הלוא זו האחרונה פיתחה את האידיאולוגיה של האיסלאם הקיצוני בעת החדשה ושואפת להחריב את ישראל, להשתלט על ארצות ערב, להקים מחדש את החליפוּת ולאסלם את אירופה - והרי את כל זאת אפשר לומר כעת בקול רם, מבלי שאיש יגיב בלגלוג.
מדוע אין ישראל פונה לשבדיה ומבקשת שתגיש בשמה תלונה למועצת בביטחון על כוונותיו המוצהרות של אחמדי-נג'אד להשמידה? ב-2004 יזם ראש ממשלת שבדיה כנס בינלאומי, שנועד לבדוק כיצד מזהים רצח עם בשלביו הראשונים, ואיך פועלים לעוצרו או לסכלו. עשרות נאומים נפלאים נישאו באותה ועידה מפיהם של גדולי המשפטנים הבינלאומיים, אודות השלבים המקדימים לג'נוסייד עצמו. והנה כאן לפנינו דוגמה ברורה של נשיא מדינה, המודיע מראש על כוונותיו ופועל בגלוי לפיתוח נשק גרעיני במטרה ליישמן. האם אין לשבדיה אחריות מסוימת בעניין זה?
ניתן לצפות שממשלת ישראל, על-פי הצעות משרד החוץ, תגבש אסטרטגיה הסברתית ודיפלומטית נחרצת, במטרה להציג את מצבה ואת שורת האיומים שבפניהם היא ניצבת. אפשר גם לצפות שהממשלה תפעיל את כל האמצעים שיכולים לעמוד לרשותה בתחום, כגון: הקמת תחנת טלוויזיה בשפה הערבית, כדי לפתח את הדיאלוג עם העולם הערבי ולהבהיר את עמדותיה ללא מתווכים; הכנת צוותי תגובה מול אמירותיהם המתלהמות של השכנים ומול התקשורת האירופית; ארגון ועידוד הפגנות בבירות העולם, כדי להסב את תשומת הלב לפעולות עוינות או אנטישמיות. ועוד עוד.
היינו גם מצפים לראות את שרת החוץ ואת בכירי המשרד נוסעים מבירה לבירה, מתראיינים ללא הרף ומקיימים עוד ועוד מסיבות עיתונאים, כך שקולה של ישראל יישמע ויהדהד בתקשורת, ולחץ עקיף וישיר יופעל על מנהיגי העולם. בפועל, כמעט דבר מזה לא נעשה, ומעמדנו רק הולך ומידרדר. המצוקה ההסברתית אף מונעת במידה מסוימת את הפעלת צה"ל באופן הרצוי.
בעידן התקשורתי, דיפלומטיה והסברה עשויות אפילו למנוע מלחמות. לא בטוח שאכן אפשר להגיע להצלחות שכאלה, אך אם אין ברירה אלא להילחם, חיוני שדעת הקהל העולמית תהיה לפחות לצדנו. מאחר שאין שום סימנים לכך שממשלת ישראל צועדת בכיוון זה, דרושה אולי ועדת חקירה ממלכתית גם לשם כך, לפני שיהיה מאוחר.
הכותב שימש שגריר ישראל בשבדיה ובמצרים
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
