שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    תמונות מחיפה

    כמה מהסרטים המדוברים של העונה הוקרנו בשבוע שעבר בפסטיבל חיפה. הנה ביקורות ראשונות על היצירות הקולנועיות שיעסיקו אותנו בחודשים הקרובים (או שלא)

    "המעיין"

    בגיליון הראשון של ספטמבר השנה הצבתי את "המעיין", סרטו החדש של דארן ארונופסקי, בצמרת רשימת הסרטים שאני הכי סקרן לקראתם בחודשים הקרובים. פסטיבל חיפה, ששיבץ את הסרט כאירוע הפתיחה שלו, איפשר לי לראות אותו מוקדם מהצפוי. שבועות בודדים אחרי הבכורה העולמית בפסטיבל ונציה, שבוע אחרי הבכורה האמריקאית בפסטיבל פנטזיה באוסטין, טקסס, שבועות לפני מועד ההפצה המסחרית הרשמית. כמעריץ של שני סרטיו הקודמים של ארונופסקי - "פיי" ו"רקוויאם לחלום" - ציפיותיי מ"המעיין" היו גבוהות. 

    בתום הצפייה הגעתי לשתי מסקנות: א. הסרט מאכזב בהשוואה לציפיות שלי וביחס לסרטיו הקודמים. ולעומת זאת: ב. מדובר באחד הסרטים המרהיבים ויוצאי הדופן שראיתי השנה. ראשית, "מרהיב" במובן הכי מילולי. הסרט הזה, מבחינה ויזואלית, עוצר נשימה. כולו צולם באולפן, הוא נע כאלף שנה קדימה ואחורה בזמן, הוא מעוצב למופת, מואר היטב, ערוך להפליא. זהו טריפ חושי רוחני. הוא עושה מיקס קדוש של יהדות, נצרות, בודהיזם ופגאניות, קצת קבלה, קצת מיסטיקה, קצת על טבעיות. ובסופו של דבר, כמו כל סרט פנטזיה/מדע בדיוני משובח (והאנלוגיה ל"2001: אודיסיאה בחלל" מתבקשת בסרט הזה), הוא מתאר מסע שהוא בו בזמן אל העתיד, אל מרחבי החלל החיצון, אבל שאפשר לקרוא אותו בעצם כמסע פנימה, אל תוך המוח האנושי, התודעה, המחשבה. אם תרצו, גם הנשמה.

     

    אין בו את האווירה ההיפראקטיבית והאפילפטית של סרטיו הקודמים של ארונופסקי, ועדיין הוא מצליח לקטב את צופיו. הוא כבר תויק תחת "גרוע" אצל לא מעט מבקרים. אני מוחה על כך. אפשר להתווכח על האופן שבו מצליח הסרט, או נכשל, בהעברת נושאיו התמאטיים והרגשיים, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש כאן עשייה קולנועית טהורה וגדושת תשוקה ועצמאות אמנותית ומחשבתית. ואם מבקרי קולנוע לא יגנו על פרויקטים אולטרה-קולנועיים אידיוסינקרטיים, מי כן?

     

    עתידו המסחרי של "המעיין" נראה לי פחות עמום מסופו החידתי של הסרט. הסיכויים שסרט כזה יצליח להפוך להצלחה מסחרית בארצות הברית נראים לי קלושים (דווקא היפנים, נראה לי, עשויים להתלהב ממנו). יש לקוות שהקרנת הבכורה החיפאית מסמלת עתיד מסחרי בישראל, גם אם הסרט ישווק באופן מצומצם עם פוטנציאל פולחני. זה סרט שכמוהו לא רואים הרבה. הוא לא יזכה לקהל עצום, אבל יהיו לו מעריצים שיגנו עליו בנפשם (ע"ע היחס שלי ל"סולריס" של סודרברג). הוא יעורר ויכוחים, ודיונים, וניתוחים, ושירי הלל ומכתמי גנאי, הוא כתב חידה רוחני מופלא, שמיועד לדור שאינו ראוי לו. דור שעבורו עלילת "שודדי הקריביים 2" מורכבת עבורו מדי. זה סרט גדול לדור קטן.

     

    "מיס סאנשיין הקטנה"

    אם "המעיין" הוא סרט יקר שיכניס מעט כסף, "מיס סאנשיין הקטנה" הוא ההפך: סרט זול שכבר הכניס הרבה כסף. הוא סנסציית הקולנוע העצמאי של השנה עד כה. מה ש"דרכים צדדיות" ו"נפוליאון דינמיט" היו לפניו. אם "המעיין" הוא כמו סימפוניה אבסטרקטית נטולת מלודיה של מלחין קלאסי עכשווי, הרי ש"מיס סאנשיין הקטנה" הוא כמו שיר פופ מושלם מהסבנטיז. נגיד, משהו של סטיב מילר בנד. זהו סרט אנסמבל על מסעה של משפחה מטורללת באוטובוס פולקסווגן ישן שכל הזמן נתקע. קחו את חיבוטי הנפש של "רסיסי חיים", סרט המסע עם ג'ק ניקולסון מתחילת שנות ה-70, וערבבו אותם עם קומדיית הסלפסטיק של "חופשה נעימה", הקומדיה הקופתית של צ'בי צ'ייס משנות ה-80. התוצאה, שילוב בין חיפוש עצמי וקומדיית מצבים כובשת.

     

    "מאהב בהשאלה"

    נשות הכרמל המטופחות, אלה שאומרות שהן מחפשות קולנוע איכותי אבל לא היו יודעות לזהות קולנוע איכותי גם אם הוא יתנגש להן בפרצוף, התמוגגו מהקומדיה הצרפתית "מאהב בהשאלה" בהקרנה שבה נכחתי. לכאורה בצדק. זה הלהיט החדש של פרנסיס ובר, אשף קומדיות בלתי נלאה, ובאמת איש שמצליח להמציא בכל פעם מחדש פארסות כתובות היטב על טעויות בזיהוי ועל אנשים קטנים שנקלעים להרפתקאות הגדולות מכפי מידתם. אין בסרטיו תחכום רב, והם בנויים על פי הכללים של קומדיות תיאטרליות עממיות - הרבה צירופי מקרים, חוסר היגיון עקבי ונקודת מבט מתנשאת של הקהל כלפי הדמויות האוויליות המתרוצצות במבוך שהן עצמן בנו, במקום לעצור שנייה ולעשות סדר. אבל בזכות כתיבת דיאלוגים מושחזת, בימוי קצבי, מראה אלגנטי ואורך תמציתי שמביא את הקומדיה לשיאה במהירות, ובר מצליח לספק לקהלו את המצרך המבוקש ביותר בקולנוע: בידור. 

     ויותר מזה: בידור לקהל מבוגר, לא לבני נוער. בקיצור, יש לו נישה, ובה הוא אשף. "מאהב בהשאלה", שבו ברנש עני ומאוהב בזבנית ספרים צריך להתחזות למאהבה של דוגמנית על, הוא נוסחה וברית מושלמת. סרטיו של ובר כבר עובדו לסרטים הוליוודיים, הצגותיו של ובר הוצגו בכל העולם ועובדו לסרטים, והם תמיד אותו דבר. פארסות קומדיה דלה-ארטה שנעות בין השנון למביך. "מאהב בהשאלה" הוא סרט סימפטי, יש בו חן רב וכמה בדיחות טובות, אבל הוא ממתק מבדר לקהל בורגני ומתוחכם שיכול להשקיע מחשבה בסרטים איכותיים יותר ומתעצל לעשות את זה. על כן אמרו: לא כל צרפתי אינטליגנטי הוא.

     

    "שנה מופלאה"

    לזה שרידלי סקוט מביים כבר עשור סרטי ענק חסרי נשמה ומוח - אך יפים לעין - כבר התרגלתי. למרות שהוא חתום על "הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר" המופתיים, ועל "תלמה ולואיז" (שיש לו מעריצים רבים, אני לא ביניהם), סקוט הוא אכזבה מתמשכת. סרטיו פשוט נטולי בינה. אבל מה, הם לרוב מרשימים מבחינה קולנועית, או לכל הפחות שאפתניים. אני תמיד רוצה לראות את סרטו החדש של סקוט, למרות שבכל פעם אני מרוצה פחות ומאוכזב יותר.

     

    אבל "שנה מופלאה" הוא סוג של שפל חדש בקריירה שלו. סקוט, האיש שמסרטיו נוצר הרושם כאילו הוא דאג להסיר את נשמתו ואת רגשותיו בניתוח ארוך ומסובך ולקבור אותם באדמה, מביים קומדיה רומנטית? ועוד מהזן האביבי ושטוף השמש של האנגלי הקר והמנוכר המגלה את נשמתו ותשוקתו תחת שמי פרובנס? ועוד עם ראסל קרואו בתפקיד הראשי הקליל והשרמנטי? כבר היה לי קל יותר להאמין שיש מפלצות בחלל החיצון מאשר להאמין שקרואו הוא ברוקר מנוול שהופך למאהב קל דעת, עם אהבת אדם ורכות החבויות בעצמותיו הלונדוניות הקפואות. קל לי יותר להאמין שסקוט הזדהה עם הרפליקנטים העתידניים של "בלייד ראנר", אותם אנדרואידים חסרי רגש שזיכרונות אדם הושתלו במוחם, מאשר עם המחוות הרומנטיות שגיבוריו נדרשים לעשות בסרט שמנסה לטעון שכסף זה לא הכל בחיים.

     

    זה לא ש"שנה מופלאה" הוא סרט איום, וגם העובדה שסקוט הפך מבמאי שמחדש לבמאי שממחזר חומרים של אחרים - מ"אפריל הקסום" ועד "תחת שמש טוסקנה" - אינה מסעירה אותי כפי שהיתה יכולה להסעיר אותי אי אז בעבר. מה שמטריד הוא שזה סרט על אהבה שנעשה ללא לב או נשמה. זה סרט ריק מרגש. ובדימוי מעולמו של הסרט: זה סרט שמנסה לייצר יין מענבי פלסטיק. אבל הבקבוק נורא יפה.

     

    "תנועה מגונה"

    בעת כתיבת מדור זה (עשרה ימים לפני שאתם קוראים אותו) הוקרנו בפסטיבל חיפה שלושה מתוך ששת הסרטים משתתפים בתחרות הישראלית. את "מלנומה אהובתי", גרסת הפיצ'ר לסדרת הטלוויזיה של דן אופק ויוסי מדמוני, לא ראיתי. מה שמותיר את "תנועה מגונה" של צחי גראד כסרט הישראלי הבולט היחיד בינתיים בתחרות (על שלושת האחרים תוכלו לקרוא כאן בשבוע הבא). 

     "תנועה מגונה", המצולם בפריים סינמסקופי עם מצלמת כתף חסרת מנוחה ברחובות תל אביב, הוא מסעו ההזוי-מצחיק-כואב של אדם קטן ומוכה יגון המנסה להשיג צדק וכבוד מגנגסטר שדפק את מכוניתו. מה שהיה יכול להיות סאטירה צולפת על האימפוטנטיות הישראלית, הפך בידיו של גראד דווקא לדרמה מהורהרת וכואבת על נקמה חסרת תוחלת. אני לא יכול שלא לחשוב שמשהו מהפוטנציאל הקומי של הסרט הוחמץ כאן, אבל אם נתמקד בתוצאה הסופית ולא בחלופות האפשריות, הרי ש"תנועה מגונה" הוא סרט מרתק, לרגעים מופלא באבחנותיו הקטנות, על האיש הקטן - מיסטר כל אחד - שמוצא את עצמו נאכל מבפנים ומבחוץ על ידי החיים, המשפחה, הזוגיות, הרשויות, הבירוקרטיה והשחיתות. הוא לא מספיק סוחף, ויש לו סוף בעייתי, אבל הוא סרט כתוב היטב שראוי להקדיש לו תשומת לב.

     

    "בשמיים אחרים"

    ומצד שני, הסרט הזה. הוא צולם לפני "גן עדן עכשיו" ו"הבועה" ויוצא אחריהם, עוסק בנושאים דומים (מחבלים מתאבדים משכם, הקרועים בין אהבה ובין שליחותם להשיג עצמאות לפלשתינים), ומככב בו קייס נאשף, שהתפרסם ב"גן עדן עכשיו" (ולצידו מלאני פרס, נציגת מרכז פרס לשלום). אך ההבדל תהומי. כתיבה רעה, בימוי תפל וטיפול מביך בקונפליקטים רגשיים ואידיאולוגים הופכים את "בשמיים אחרים" לדרמת טלוויזיה זניחה שיצאה מכלל שליטה.

      

    מה שהיה יכול להיות סאטירה צולפת על האימפוטנטיות הישראלית, הפך בידיו של גראד דווקא לדרמה מהורהרת וכואבת על נקמה חסרת תוחלת. אם נתמקד בתוצאה הסופית ולא בחלופות האפשריות, הרי ש"תנועה מגונה" הוא סרט מרתק, לרגעים מופלא באבחנותיו הקטנות

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים