שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הצדק נעלם במחסומים
    כשאנחנו מתנהגים בשטחים כמו כנופיית טרור, אנחנו מאבדים את הנכס החשוב מכל - האמונה שאנחנו צודקים
    פעם האמנתי והפגנתי, היום כבר לא. אינני מאמין עוד שיש פיתרון לסכסוך. הערבים לעולם לא יקבלו אותנו כאן, ואנחנו נמצאים במלחמה אכזרית בת שמונים שנה. הפיתרון יימצא אולי, אם בכלל, בעוד שנים רבות. אני גם חושב שכל הדיבורים על שתי מדינות לשני העמים אינם ריאליים ושאוסלו, כדברי פייסל חוסייני, היה בסך הכל סוס טרויאני. מצד שני, אני רוצה לשרוד, גם ללא פיתרון.

     

    אנשים שאני אוהב תוקפים זה שנים את ההתנהגות הישראלית בשטחים. ניסיתי לתרץ אותה, אבל גם סברתי שהדרך בה הצבא והמשטרה נוהגים בהתקפה האכזרית והבלתי פוסקת נגד ערביי השטחים הייתה תוצאה של מדיניות שר הביטחון דאז והרמטכ"ל דאז. טעיתי. שניהם אינם היום, אבל מדי יום מועפים באוויר עוד ועוד ילדים שנולדו חמושים. אני קורא את הדיווחים שכותבת בתי - זה לא מתקבל על הדעת. המחסומים אינם רק מניעת הכניסה לישראל - הם שם גם בין ערי הגדה אך ורק כדי להתעלל. לשבור עצמות. לנקום. להבאיש. להשפיל. אנחנו מענישים עם שלם באמצעים לא אנושיים, אבל באותה עת אנחנו מענישים גם אותי כיהודי, כישראלי וכן, כציוני.

     

    אני מאמין שאין לנו ברירה אלא לקיים מדינת יהודים בארץ ישראל, לא "מדינת כל אזרחיה". אבל גם לא מדינת טרור שתפעל בזחיחות, בקור רוח, בקנאות שבתאית, בעוצמה של קלגסים לא רק נגד טרוריסטים, אלא נגד אנשים שאינם אשמים בדבר. אנחנו יורים על הילדים הפלסטינים, אך איננו רואים שכל ילד כזה הוא גם קבר של ילד שלנו.

     

    ב-47' התגייסתי לפלמ"ח כדי להשתתף בהקמת מדינה יהודית. אחרי זה עבדתי כמלח באוניית עולים, שהביאה שארית פליטה לארץ ישראל. ראיתי את הכאב שהאנשים האלה הביאו אתם. לא ראיתי במלחמות של פעם שום דבר הדומה למה שאנחנו עושים היום בשטחים. אנחנו מדינה ריבונית שנוהגת ככנופיית טרור. אנחנו מתעללים באנשים באכזריות וברשעות, ובכך שומטים את שטיח הציונות מתחת לרגלינו; את היותנו יהודים שידעו ויודעים מהו סבל. אנחנו מאבדים את הנכס הכי חשוב לעמנו - את האמונה שכאשר אנחנו נלחמים על חפירות חיינו, אנחנו צודקים.

     

    אמונה זאת בצדק שלנו עמדה לי בימים הכי קשים. התייסרתי בזוועות שעשינו, אך חשבתי שאין ברירה אחרת. טעיתי. אם אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו נוהגים, כעם אדונים דורסני, ומכים ילדים שבסך הכל רוצים למכור מעט מים, משפילים נשים הרות שתלדנה מולנו מתבוססות בדמן - אזי הצדק הענקי והעמוק שלנו נשחק עד דק. מי שאין לו בסיס אנושי אינו זכאי ליחס אנושי.

     

    אני לא מאמין בדמוקרטיית ההמון השלטת בחיינו. אינני מאמין בצדק או במוסר. החיים הם אודות זאב ההורג זאב, אדם הורג אדם. אך התרבות עדנה משהו. היא קבעה כללים כדי שנוכל לחיות, ולא רק למות בג'ונגל. אם נמשיך לשבור עצמות, לכרות עצים, להצמית את אלוהי צבאות לכל הצלפה של שוט עברי, נגיע שוב לצבא שראינו במלחמת לבנון השנייה, זה שיודע להכות ואפילו אינו יודע לנצח במלחמות.

     

    אני לא
    מוצא בתוך עצמי רשות להמשיך ולהאמין בצדק הישראלי. ואם זה כך, אני בוש ונכלם בעד עצמי. אני נאבק נגד כל מה שעשיתי בחיי. אני מבין שאולי לא מגיעה לנו המדינה הזאת, שדורי איבד את מיטב בניו בהקמתה. ניסיתי להאמין ב"התכנסות" כפיתרון ביניים ועודי מאמין בה, אבל היא נזנחת; האמנתי ועודני מאמין בדרכו רבת התעוזה של אהוד ברק. אבל איך ניתן לחיות ולבנות גשר בין הקנאות הצדקנית הימנית וזו השמאלית?

     

    ולכן, בגיל 76 אני חייב סקילה. אני מקלל את אמונותיי ואת נפשי, כי אני נותן בעטיין יד לצבא הפועל בשטחים לא נגד פלסטינים בלבד, אלא נגד הוריי ונגד סביי ונגד כל מה שחלמתי עליו בקרבות בנבי סמואל, בקסטל, בסן סימון ובעיר העתיקה; נגד כל מי שהייתי אמור להיות. אני עומד מול עצמי מושפל כמו הערבים המתבוססים בתורים חלמאים - ומלקה את עצמי. אני מתעב את עצמי על שלא הקמתי מדינה טובה יותר. הגיע לי. הגיע לכולנו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים