סטנלי קובריק הבא
"הילדים של מחר" של אלפונסו קוארון מבקש להתריע: אם העולם ימשיך בדרכו הנוכחית, זה מה שצפוי לכולנו. אהרון קשלס על הסרט החשוב הראשון של המאה ה-21
צפו בטריילר של הסרט
אתה בטוח שכבר ראית הכול, שהאמנות השביעית ובייחוד הקולנוע האמריקני הגיעו לפשיטת רגל אמנותית ומוסרית. אתה משוכנע שלא תזכה לשזוף עוד את עיניך ביצירת מופת שתעיר אותך משנתך ארוכת הימים. אתה מקנא בכל אותם בני מזל שנתברכו להיוולד בחלקים מוקדמים יותר של המאה החולפת והיה ביכולתם להתרגש מאירועים סינמטיים דוגמת "מטרופוליס" או "זמנים מודרניים" בעודם מנהלים את מחזור חייהם הראשון על המסך. גם אתה רוצה לקחת חלק בחגיגה שכזו, להכיר קולנוען בהגיעו לגדולה, לחסות בצלו של מי שיוגדר כסטנלי קובריק הבא.
ב-19 באוקטובר, יום חמישי, 21:50, זה קרה. דמות יוצאת מפאב אבל אל בוקר אפל. פיצוץ מחריש אוזניים נשמע. קאט. כתובית חסכונית בשחור ולבן, כמנהגו של אותו קובריק, מבשרת את שמו של הסרט, "הילדים של מחר". זהותו של הבמאי נמנעת מאיתנו בפתיחה אך מדובר באלפונסו קוארון. אותו במאי מקסיקני, שקסמיו הממזריים ב"ואת אמא שלך גם" הובילו אותו ליצור את הפרק השלישי והקודר במעללי הארי פוטר, החליט לפסוע צעד נוסף אל מחוזות העלטה האנושית. הפעם באדיבותה של סופרת אחרת, פיליס דורותי ג'יימס.
ג'וליאן מור וקלייב אוון בסרט. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום
עולם בלי רמבו
השנה היא 2027 – למדקדקים, זה לא השינוי היחיד שקוארון מתקין בעיבודו - ותופעת עקרות חובקת כל חושפת בפנינו יקום שבו האדם הצעיר ביותר הוא בן 18 שנים וארבעה חודשים. רוב המשטרים בעולם קרסו ורק בריטניה הגדולה, המונהגת ביד טוטאליטרית רמה, מחזיקה מעמד אל מול סחף הפליטים וניסיונות ההתקוממות של קני טרור שונים. בהיעדרה של תקווה לדור עתידי כל שיכול אדם לעשות זה לשקוע במרדף אחר חיי נצח פלאסטיים, לבלוע גלולת התאבדות המוגשת כחלק בלתי נפרד מן הקיצוב הממשלתי או להלך באדישות מהולה באלכוהול, ברחובותיה הקרים של אנגליה.
הבחירה האחרונה מאפיינת את גיבור הסרט, תיאודור פארון (קלייב אוון), שמצהיר כבר בפתח היצירה על חיבתו הרבה לטיפה המרה. "הנגאובר הוא הדבר היחיד שגורם לי להרגיש", הוא מספר לחברו ההיפי המזדקן, ג'ספר (מייקל קיין בתפקיד זעיר ומרגש). ואכן, תיאודור הותיר מאחוריו את ימיו כרומנטיקן וכאקטיביסט פוליטי והחל לעבוד, כיאה לגיבור אורווליאני טיפוסי, בעבודה ביורוקרטית במשרד האנרגיה. ואם זה הגיבור מה הפלא שמצלמתו הנהדרת של עמנואל לובצקי ("למוני סניקט") כלל לא מתעניינת בו. לפרקים היא מלווה אותו, כנהוג בקולנוע ההוליוודי, אך לעיתים תכופות, היא נוטשת אותו לחלוטין. תיאודור הולך שמאלה והיא ימינה כמי שמחפשת אחר התרחשויות מעניינות יותר. כאילו היו לה חיים משל עצמה. תרצו, נוכחות נוספת המזכירה את זו של צלם שטח המכסה איזור קרב התר בספונטאניות אחר הדימוי ההיסטורי המנצח - יהיו אלו גופותיהם המרוטשות של שוטרים בסיום מרדף עקוב מדם, שיחה שבעיצומה ייבחר מנהיג חדש לארגון מחתרת ואפילו חתול המטפס על רגלו של מושיע עתידי.
אגב, גישת הצילום העיקשת – הכוללת גם שוטים ארוכים ללא חיתוך - אינה פוסקת גם כשעל כתפיו של תיאו מוטלת האחריות ההרואית התובעת ממנו להעביר בבטחה נס מהלך, היינו, בחורה הרה. קוארון איננו מאמין בגיבורים נוצצים. הוא גם לא מאמין ברוע חד צדדי. לכן, ב"הילדים של מחר" תמצאו מצד אחד ממשל רודני שלא ישמח לדעת שהתינוק הראשון מזה קרוב ל-19 שנים שייך לפליטה שחורה ואילו מנגד יעמדו ארגוני שחרור אנרכיסטיים שרוצים להפוך את העולל התמים לסמל פוליטי שיצית את אש המאבק. שני הצדדים מאמינים בצדקתם ושניהם אינם מהססים להשתמש בכוח. בעולם שכזה אין מקום לגיבורים כמו רמבו כי אם לדמויות כמו תיאו. כאלו שאינן מעוניינות לנקוט עמדה פוליטית ולפיכך נלכדות כל הזמן באש הצולבת. כאלו שמבקשות לברוח אל השקט, אל השלווה אך אלה, כמו במרבית החזיונות הדיסטופיים, ממאנים להגיע.
גם המצלמה צריכה להתלכלך
"הילדים של מחר" הוא תמרור אזהרה וככזה הוא נמנע מלהציג אלטרנטיבה מדינית לאלו המוצעות ביצירה. למעשה, כל מה שברצונו לעשות זה להתריע: אם העולם ימשיך בדרכו הנוכחית – יהיו אלה המשטרים הגדולים או המתנגדים להם - זוהי ההוויה המייסרת והכואבת שצפויה לכולנו כבר בעתיד הלא רחוק.אין ספק שמסיבה זו קוארון נקט בשתי בחירות סגנוניות מאוד לא אופייניות לז'אנר בו הוא פועל, המד''ב. תחילה, הבמאי וצוות מעצבי התפאורה בחרו שלא להציג עולם עתידני משוכלל ועתיר ניאונים, כמו זה שהתרגלנו לראות בסרטים כמו "אינטליגנציה מלאכותית" או "בלייד ראנר", כי אם עתיד מיידי, כזה המזכיר דווקא את ההווה בו אנו מתנהלים. רגע אחד אתם מטיילים בבריטניה האפורה והסגרירית, וברגע אחר אתם מושלכים לתהלוכת רחוב, ובה מאות פליטים הזועקים "אללה אכבר", שיזכירו לכם באורח מפחיד ומטריד מראות המוכרים לנו מבית.
הבחירה השנייה קשורה גם היא לעבודת הצילום של לובצקי והיא זו שמשווה לסרט תחושה מיידית ויומיומית. בניגוד למקובל בסרטי מד''ב עתירי תקציב בהם המצלמה ישובה על חצובה כדי להעניק את מרכז הבמה לתפאורה הזוהרת, ב"הילדים של מחר" היא כמעט לעולם לא נחה. בשלבים ארוכים היא רתומה לגופו של המפעיל ובכך מונעת את האופי הסטרילי השגור במחוזותיה של הסוגה הפופולארית. בכך אומר לנו קוארון, זהו עולם מלוכלך וכדי שתרגישו בזוהמה גם המצלמה צריכה להתלכלך, אפילו להתכסות בדם הקורבנות. אמנם לא מדובר בסרט תיעודי, או בכתבה חדשותית, אך כשתגיעו לסצינה המרהיבה מכולן - לקרב המתרחש ברחובות בקסהיל - שצולמה אף היא בשוט רציף אחד, לא יהיה צופה שלא יעלו בו אסוציאציות לתמונות הזוועה שהוזרמו מאזורי הקרב בבוסניה.
בדרך זו קוארון כמו מציב את צופיו ברחובות המדממים, קרוב מאוד לאירועים, ומעמת אותם עם משל פסימי ביותר ביחס לעתידו של המין האנושי: האדם, במחוותיו ההומאניות הבסיסיות ביותר, יכול לעצור את הדהירה אל התהום, ברם, התמימות הנדרשת כדי להאמין לחלקו הראשון של המשפט תיתכן ככל הנראה רק ברגעי החיות הראשונים או מולם. וזהו התו המסיים של הסרט המתעד את צחוקם של ילדים נוכח מסך שהופך שחור בפתאומיות שמכה בנו כפטיש וכאילו רומז: לו רק החיים היו מתנהלים לנצח לקול צחוקם של הזאטוטים.
לפנייה לכתב/ת 
