לא מחזקים שלטון מושחת
אין לישראל בעיה של שלטון חלש ורופף, יש לה בעיה של שלטון לא אמין ומושחת. מי שזקוק לחיזוק זה העם
שלטון צריך להיות חזק ויציב - זוהי פרה קדושה שמטופחת על-ידי פוליטיקאים ואנשי אקדמיה. וכיוון שהשלטון בישראל איננו כזה, מעלים אלה גם אלה הצעות כיצד לחזקו ולבססו. האמנם? אולי שלטון צריך להיות חכם ואמין, ואז כשהעם תומך בו, הוא גם חזק וגם יציב? ואולי, אם השלטון אינו חכם ואינו אמין, מוטב דווקא שנחליש אותו כדי שלא יוכל להזיק יותר מדי, ונקצר את ימיו כדי שיוחלף בשלטון טוב יותר? מדוע בכל זאת כה נפוצה אצלנו הדעה שיש לשנות את שיטת הממשל באופן שהשלטון יהיה חזק ויציב יותר?
נתחיל בעובדות. ההוכחה החותכת שמעלים תומכי ההצעות השונות היא העובדה, שמשך 58 שנות המדינה הוחלפו בה 42 ממשלות. כלומר, שר כיהן במשרתו בממוצע קצת למעלה משנה. זה כמובן נתון משמעותי, אם מניחים שלשרים יש מדיניות ויש כישרון, וזמן כהונתם קצר מכדי שיוכלו להגשים את מדיניותם ולהפגין את כשרונם. אולם אם המצב שונה, אם השרים אינם כה מוכשרים ואם מטרתם האמיתית היא לחלק משרות וכסף למקורביהם, כי אז כמובן אין שום טעם לתת להם תקופת כהונה ארוכה מדי. את מעשי השחיתות שאפשר לעשות בזמן קצר כבר כולנו מכירים, ואילו דוגמאות של שרים שזכו לתקופת כהונה ארוכה אינן מלמדות על השגים או שיפורים משמעותיים במשרדיהם. המסקנה היא שמה שדרוש בעיקר אינו שיטה שתאריך את תקופת כהונת השרים, אלא שיטה שתשפר את רמתם ותמנע שחיתות.
אולם נניח שחולשה וחוסר יציבות הן מגרעות של השלטון. האם אורך כהונת השרים הוא המבחן היחיד לחוסן ויציבות השלטון? יש לפחות שני מבחנים נוספים. האחד - משך כהונתה של הכנסת. מתברר שהממוצע עומד על כשלוש שנים וחצי, לא רחוק מהזמן שנקצב. משמע, במבחן זה אנו יציבים למדי. המבחן האחר האפשרי הוא כהונת ראשי ממשלה, וכאן עולה מסקנה מעניינת: ראשי ממשלה שנהנו מאמון העם כיהנו תקופות ארוכות למדי, וגם עשו מעשים היסטוריים גדולים, לטוב או לרע. כך בן-גוריון ואחריו גם בגין, שמיר ושרון. אלה שכיהנו תקופות קצרות, היה זה בעיקר משום שאיבדו את אמון העם מוקדם ומהר. כלומר, יציבות וחוסן השלטון תלויים באמון שרוחש העם למנהיגיו. כך הדבר וכך צודק ונכון שיהיה.
עכשיו גם אפשר להבין מתי עולות הצעות "לחזק" ו"לייצב" את השלטון: כאשר המנהיגים אינם מאמינים ביכולתם לקנות את אמון העם, הם מנסים לחזק את שלטונם באמצעים מלאכותיים, ואז יש עדנה להצעות לשינוי שיטת הממשל. המסקנה ברורה: אין לישראל בעיה של שלטון חלש ורופף; יש לה בעיה של שלטון לא אמין ומושחת. לחזק ולייצב שלטון כזה יהיה אסון אמיתי. אם רוצה ראש ממשלה לבסס את שלטונו, מוטב שיעשה זאת על-ידי הפגנת חכמה ותבונה שיקנו את לב העם.
בדרך הכיס
בשיטת הממשל שלנו אכן יש פגמים שראוי לתקנם. פגם ברור של השלטון הוא קוצר ראות - הנטייה לטפל בבעיות שוטפות ולהזניח את השיקולים והצרכים ארוכי הטווח. זה תהליך שנובע מעצם השיטה הדמוקרטית וגם מכמה קווים פגומים בתרבות הישראלית. שינוי שיטת הממשל יהיה מוצדק אם יתמודד עם בעיה זו. למשל אם נפריד, כמו בצרפת, בין משרת הנשיא למשרת ראש הממשלה. נבחר נשיא עם סמכויות רחבות לעיצוב מדיניות לאומית בעזרת שורת מועצות לענייני ביטחון, כלכלה ותרבות, ומתחתיו יכהן ראש ממשלה שבעזרת ממשלת מומחים, יטפל בבעיות השוטפות. גם את הכנסת רצוי לעצב מתוך ראיה זו: נקים בית עליון, שיורכב מחברים מבוגרים הנבחרים בשיטה מיוחדת שמבטיחה את רמתם ועצמאותם, ואלה יעסקו בנושאים הקשורים לעתידה של המדינה. מתחתם תהיה הכנסת, שתעסוק בצרכים המידיים ובחקיקה שוטפת.
אולם הבעיה המרכזית והאמיתית של מערכת השלטון היא כאמור חוסר אמינות ושחיתות. מתברר שמבקר המדינה ומערכת המשפט, גם בגבור כוחם אינם מסוגלים לבלום תופעה זו. הבלם האמיתי יכול וצריך להיות העם. ומדוע אין העם בולם ומרסן את הפוליטיקאים? כי הוא חלש ומיואש. ועל כן, אם רוצים להבריא את המערכת הפוליטית, את מי צריך לחזק? את העם. איך אפוא מחזקים את העם? איך משכנעים את האזרחים שיש להם כוח להעניש פוליטיקאים כושלים או מושחתים? לצורך זה כדאי לחלק באופן חדש ושונה את תקציבי המפלגות: במקום לממן את פעילותן השוטפת וערב בחירות לפי מניין המנדטים שקיבלו, נחלק את התקציב באמצעות שובר שיקבל כל אזרח. האזרח הוא שיחליט אחת לשנה לאיזו מפלגה הוא מעביר את שוברו. כך, כל שלטון ומפלגה יידעו שהם עומדים לביקורת מתמדת של הציבור, ואילו כישלון, גם אם לא יורידם מהשלטון, יפגע קשות בכיסם וילמדם לקח.
ניתן לצפות כי לקראת מועד חלוקת השוברים, יפנו הפוליטיקאים אל הציבור ויעברו מבית לבית כדי לשכנע את האזרחים לתמוך בהם. כך נקבל שני יתרונות: תובנה מצד האזרחים כי הם בעלי הבית ואילו הפוליטיקאים משרתיהם, וכן שיפור באיכות המנהיגות. מפלגות שתחפוצנה בכספי הציבור, יהיה עליהן להעמיד מולו אישים שאינם מומחים לתככים וקנוניות, אלא כאלה שמצליחים להרשים ולקנות אמון.
סיכומו של דבר - בהחלט יש מה לתקן במערכת השלטון שלנו, אולם לחזק צריך לא פוליטיקאים כושלים, אלא את העם.
ד"ר יעקב חסדאי הוא היסטוריון ומשפטן
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
