שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    פוטין בגרסה מקומית

    השינוי שמציע ליברמן לא יחזק את הדמוקרטיה הישראלית, אלא יהפוך אותו לכונס הנכסים שלה

    מדיניותו של אביגדור ליברמן היא הגילוי המזוקק ביותר של הפשיזם הישראלי עד כה. זהו שילוב מאיים החותר לליבוי הסכסוך באזור, להעמקת שליטת ההון במשק ובשלטון, למיסוד הגזענות כלפי אזרחי ישראל הערבים ולביטולה של הדמוקרטיה. מדיניות זו היא ניגוד של כל מה שמפלגת העבודה מתיימרת לייצג ושל כל מה שהבטיחה לבוחריה. לפיכך, כניסתו הצפויה של ליברמן לממשלת אולמרט מעמידה את העבודה בפני בחירה אסטרטגית: להישאר בממשלה ולהתחסל ערכית ופוליטית כגרורה של הפשיזם - או לפרוש, להשלים את תהליך גיבושה לכוח סוציאל-דמוקרטי ולהנהיג את המאבק - שיש לו סיכוי - על דמותה של החברה והמדינה.

     

    ההסכמה בין אולמרט לליברמן על שינוי שיטת הממשל מבטאת מפגש אינטרסים קטלני. השינוי שמציע השר המיועד לא נועד לחזק את הדמוקרטיה הישראלית, אלא לבטל אותה כדי לפנות מקום לגרסה מקומית של פוטין. וליברמן לא לבד. זהו גם הגיונה של שיטת הממשל שמציע אוריאל רייכמן, אשר מזה כשני עשורים חותר למשכן את הפוליטיקאים לבעלי ההון, מהלך שכמעט הצליח בתרגיל הבחירה הישירה לראשות הממשלה.

     

    הדמיון בין רוסיה לישראל אינו מקרי: בשתיהן התחוללה מהפכת אוליגרכים שנבנו תוך ביזה של נכסי הציבור; בשתיהן הגיעו האוליגרכים להתנגשות עם העיקרון הדמוקרטי - בישראל קוראים לזה הון ושלטון; ובשתיהן נדרש "איש חזק" שינטרל את הדמוקרטיה ויגדיר חוקי משחק חדשים לפעולת ההון. ברוסיה ממלא את התפקיד הזה פוטין; בישראל יעדו הוגי ה"מפץ הגדול" את התפקיד לשרון ולקדימה. כישלונו של אולמרט לספק את הסחורה חייב אותו, כדי לשרוד ולו לטווח הקצר, לצרף את ליברמן בתור הדבר האמיתי.

     

    תוכניתו של ליברמן לכיבוש השלטון ברורה: הוא יניח לאולמרט ופרץ להתבוסס בוועדות החקירה ולשקוע - האחד אל תוך חקירות הנדל"ן והשוחד, והשני אל תוך המאבקים המפלגתיים. ובתוך הריק שייווצר, הוא יבנה את עצמו כדמות היציבה והאחראית בממשלה. כבר עתה הסמכויות שתבע וקיבל כממונה על ה"איום האסטרטגי" מוחקות את הגבול בינו לבין ראש הממשלה ולשר הביטחון והופכים אותו לצל - למעשה לאיום אסטרטגי - מעל לראשם. לאחר ששניהם יישחקו, יפרק ליברמן את הממשלה ויוביל לבחירות חדשות, שיהפכו אותו לכונס הנכסים של הפוליטיקה הישראלית.

     

    וכמובן, ליברמן יאפשר להעביר את התקציב, על חוק ההסדרים וגחמותיו, זוהי הרי הסיבה הרשמית לצירופו. התקציב, שרוחו של נתניהו שורה עליו, יוסיף ויפריט את החברה הישראלית, יפרק את שאריות מדינת הרווחה, יפורר את הביטחון החברתי ויגדיל את העוני והייאוש. הייאוש תמיד היה מצע טוב לפשיזם.

     

    מגש הכסף

    עם כניסת ליברמן לממשלה תהפוך מפלגת העבודה לסרח עודף, והתפקיד היחיד שיישאר לה יהיה זה של עלה תאנה לפשיזם השנאה ולקפיטליזם דורסני. העבודה תאבד את כוח הווטו שלה, תיגרר אחרי אולמרט וליברמן ותתפוגג תוך כדי ביזוי עצמי. אך חמור מכך, תוך כדי התפוגגותה מתוך כיסאות השרים, תגרום העבודה לאובדן שיירי האמון הציבורי בכך שקיימת אלטרנטיבה לשלטון ההון והזדון, ותחסל את סיכויי הסוציאל-דמוקרטיה לבנות את ישראל על יסודות של שוויון אנושי, סולידריות חברתית וצדק חלוקתי. היעדר אלטרנטיבה תמיד היה הסיכוי של הפשיזם.

     

    תומכי הישארות העבודה בממשלה טוענים, כי האחריות הלאומית מחייבת "להשפיע מבפנים". שיקול זה הצדיק את ההצטרפות
    לממשלת אולמרט, והוא זה שמחייב עתה את הפרישה. לא ניתן להשפיע מבפנים אם לא ברור מהו הקו שמעבר לו לא ניתן יותר להשפיע; כשהקו מיטשטש, לא ניתן עוד להשפיע. עתה הקו ברור מאוד: הצטרפות ליברמן - משיקולים ערכיים ופוליטיים - היא היא הקו. האמונה שניתן יהיה להגדיר תנאים וגבולות לשיתוף הפעולה איתו היא אשליה. כוחו של הפשיזם הוא בכך שהוא "לא ימין ולא שמאל", ויכול להתחפש לשניהם גם יחד; כוחו הוא בכך שהוא מפר את הכללים תוך כדי קביעתם, והופך את יריביו למהמרים כפייתיים הבטוחים שבפעם הבאה "זה יצליח". על העבודה לשבור את מעגל ההתמכרות בו היא נתונה.

     

    בפני מפלגת העבודה עומדת הברירה: להיות מגש הכסף של ליברמן - או הבסיס למאבק סוציאל-דמוקרטי נגדו. טעות בבחירה זו עלולה להיות גורלית למפלגה, אך חשוב מכך - לחברה הישראלית כולה. לכן, מול ליברמן חייבת העבודה לאמץ את הסיסמה ההיסטורית של המאבק בפשיזם: no pasaran - הוא לא יעבור.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים