דרך פרויד

תודו. תודו שחשדתם אחרי "שמש נצחית בראש צלול" שסוד הקסם של הסרט טמון בתסריט של צ'ארלי קאופמן. תודו שלא האמנתם של מישל גונדרי, הבמאי, יש בכלל זכות קיום ללא קאופמן. כך אני חשבתי. כשהוא הביא לפני כמה חודשים למסכים את "מסיבת שכונה", סרט ההופעה עם דייב שאפל, לא מיהרתי לטפח ציפיות. נו מה, גונדרי הוא גם דוקומנטריסט. זלזלתי קצת, מודה. התוצאה: אחד הסרטים המלהיבים והמדויקים שנראו השנה על המסכים.

לא חולפת חצי שנה והנה מגיע עוד סרט של גונדרי. הפעם עלילתי, בלי קאופמן על מקלדת התסריטאות. עכשיו גונדרי טס סולו. ציפיתם להתרסקות? קבלו פחחחח. "מדעי החלום", שיטוט הזוי בתוך חלומותיו של טרום-גבר שבור לב ומתוסכל (גאל גרסיה ברנאל), שלא מצליח למצוא את הידיים ואת הרגליים בעבודתו החדשה והמייאשת, ולא מצליח למצוא מילים באהבתו לשכנה בדלת ממול. וכשגונדרי משתמש במטאפורות, הוא גם ממחיש אותן. לא מוצא את הידיים והרגליים? קאט לסצינת חלום בה חולם הברנש שהוא תקוע עם כפות ידיים ענקיות. ובכלל, כמו ב"שמש נצחית", גונדרי אוהב לשוטט במחוזות הסהרוריים של ספק ערות ספק שינה, בהם כל מושגי הפרספקטיבה מתעוותים, גדול הופך קטן, קטן הופך גדול, וחפצים דוממים קמים לתחייה. 

 התוצאה היא סרט קסום להפליא, שיש בו מידה שווה של אופטימיות רומנטית עם מרירות פסימית. גונדרי, שהופך כאן סופית למשורר קולנועי, לאיש אוונגרד שעובד בגאון בתוך עולם הפופ הצמר-גפני, ממזג את המציאות בתוך החלום, מערבב את ההגיוני עם המופרך ויוצר סונטת נונסנס רומנטית, שנראית מציאותית להפליא: ניכשל בחיים, נצליח בחלומות.