רולטה בכביש - ובבית המשפט
צודק הסניגור וצודק התובע - עונשו של קלגסבלד חמור וגם קל. המערכת מעבירה מסרים סותרים ומבולבלים ביחס לחללי הכביש
פרשת העמדתו לדין וגזר דינו של עו"ד דורי קלסבלד מוכיחה בפעם המי יודע כמה את העובדה, שמערכת המשפט אינה מתמודדת כראוי עם עבירות של המתה בתאונות דרכים. במצב האבסורדי בו נמצאת מערכת המשפט שלנו כיום, צודק עורך דינו והעונש חמור - אולם צודק גם התובע והעונש קל, זאת הואיל ומערכת המשפט מעבירה מסרים סותרים, מבולבלים וחסרי אחידות ככל שמדובר בהורגים בתאונות.
במקרים תקשורתיים קודמים היינו עדים לוויכוחים דומים ולזיגזג משפטי. כך בעניינו של בועז פרבשטיין, אשר הורשע בגרימת מותם של בני הזוג רווה, נצלב בתקשורת ודינו הוחמר בבית המשפט העליון. או מקרהו של שלום יוסף, נהג ההסעות אשר גרם למותם של שלושה ילדים והורשע בהריגה רק לאחר ערעור. המערכת אינה מסיקה מסקנות ואינה דואגת לאחידות.
הרולטה המשפטית מתחילה בשלב הראשוני, שלב קביעת העבירה בגינה יעמוד הנאשם לדין. שתי עבירות עשויות לחול על המתה בכביש: גרם מוות ברשלנות, עבירה קלה יחסית שלא נושאת עונש מאסר ממושך או סטיגמה חברתית קשה, והריגה, עבירה חמורה הרבה יותר, הן מבחינת תוצאותיה העונשיות והן מבחינת משמעותה החברתית. ההבדל היחיד בין העבירות הוא הצורך להוכיח, לעניין עבירת ההריגה, את העובדה כי הנאשם מודע היה לאפשרות גרימת המוות ברגע התאונה, ויסוד זה, הקשה כל כך להוכחה, משאיר בידי מערכת המשפט שטח משחק רחב ופרוץ. האם ניתן לדבר על ודאות ועל "צדק" במערכת בה, באם יתייעץ הנאשם בעורך דינו, יגיד לו זה, משיסקור פסיקה קודמת, כי רק מהמר יעז לנחש את תוצאות משפטו?
עצם המונח "תאונת דרכים" מעיד על הנחת יסוד, לפיה גרימת תוצאות מזיקות באמצעות רכב היא גרימה רשלנית, לא מודעת, בהיסח הדעת. הסטטיסטיקה הרשמית של משטרת ישראל עורכת גם היא את ההבחנה בין "תאונות דרכים" לבין "פשיעה". תאונת דרכים, מסתבר, אינה פשע, גם אם תוצאותיה הן קטילת חיי אדם ונשיאה באחריות פלילית. לכך ניתן להוסיף את העובדה שכמעט כולנו נוהגים, ומעטים מאיתנו לא ביצעו מעולם עבירת תנועה, וכך אנו יודעים, מניסיוננו, שלא בכל רגע נהיגה נתון אנו רואים לנגד עינינו את הסיכונים, הברורים מאוד לכאורה. מאידך, לא אחת אנו מדברים על "הקטל בכבישים", מושג המתקרב להריגה. עמדה לא חד-משמעית זו באה לידי ביטוי בהליך המשפטי כולו.
סקירה מקיפה של עשרות פסקי דין מאששת את החשד: בחירת סעיף העבירה שרירותית למדי, מרבית המקרים נסגרים בהסדרי טיעון, ובמקרים בהם יילחמו הנאשם או הפרקליטות - ניתן לראות שינוי של סעיף האישום או של העונש. ברור כי אם, למשל, יערער כל מורשע בהריגה בנהיגה על הרשעתו, כיוון שסנגורו יסביר לו כי הקו המבחין בין הריגה לגרם מוות ברשלנות הינו דקיק ומצדיק ערעור, הרי שמבחינה חברתית, מבחינת הציבור ובוודאי שמבחינת משפחות הקורבנות, פוגע בהם המשפט הפלילי עצמו. כך גם מקום בו יוטל עונש קל, אולם מעשהו של הנאשם ייראה, חברתית, כחמור.
מהו הפתרון? פתרון אפשרי אחד, באם קיים עניין אמיתי בהדגשת חומרת ההמתה בתאונות דרכים, הוא על דרך יצירת עבירה ייחודית של גרימת מוות בנהיגה מסוכנת, המאפשרת לגזור עונש פחות מהריגה אך עדיין חמור למדי, גם אם לא ניתן להוכיח כי ידע הנהג ברגע התאונה שהוא מסכן חיי אדם. כך נעשה בשנים האחרונות במדינות רבות. בדרך זו בא לידי ביטוי האינטרס החברתי, שהוא הפגיעה בחיי אדם, מבלי שיעלה הצורך לבסס את האחריות על מצבו הנפשי הבלתי-ניתן-להוכחה של הנאשם. לב העבירה הינו במסוכנות הנהיגה, ולא במצבו הנפשי של הנהג.
נראה כי קיימת הסכמה ציבורית נרחבת למדיניות של סימון מוות בענישה גבוהה יותר, אפילו כשזה לא צפוי, או אפילו בלתי ניתן לצפייה ממעשיו של הנאשם. לצורך גזירת הדין ניתן לקחת בחשבון לא רק את סטיית נהיגת הנאשם מסטנדרט הסבירות, אלא גם את ההשלכות שהיו למעשה על משפחת הקורבן. נקודת המוצא היא מאסר בפועל לתקופה קצרה ושלילת רישיון לתקופה ממושכת. יתרונה של השיטה האנגלית בשניים: בקביעת העבירה הייחודית ובקביעת קווים מנחים לעניין גזרי הדין, באופן שעקרון הוודאות נשמר - יתרון שאינו רלוונטי, עדיין, לחוק הישראלי.
הנהיגה היא פעולה יומיומית עבור רובנו, אולם מסוכנת, לעצמנו ולאחרים. האם ניתן להצדיק את העובדה שדווקא בנושא זה מעביר המשפט, כפי שהוא עכשיו, מסר מבולבל, דו-משמעי, חסר עקביות תיאורטית או מעשית?
ד"ר דנה פוגץ', ראש מרכז נגה למען נפגעי עבירה, הקריה האקדמית אונו
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר דנה פוגץ'
עו"ד דורי קלגסבלד. נשפט לחומרה או לקולא?
צילום: עופר עמרם
מומלצים
