שתף קטע נבחר

זהו, אני יוצאת מהמשחק של החיים

אני כבר לא שואלת איך החיים שלי השתבשו באופן כזה, איך הם עומדים להסתיים כל כך הרבה יותר מוקדם מכפי שניתן היה לשער. זאת שאלה ששאלתי כבר כל כך הרבה פעמים, שהיא כבר איבדה משמעות. אני בת 40. הבטן שלי שטוחה, השדיים שלי זקופים. אבל בקרוב כבר לא אהיה פה

הגעתי לסוף הדרך.

 

לפני חודשיים הגיעה תקופת הפוריות שלי לסיומה. הרחם שלי, החצוצרות, שחלותיי - נכרתו בניתוח. זה קרה זמן קצר אחרי שאובחן סרטן במצב מתקדם ברחם שלי. שבוע קודם לכן נשאב מגופי עובר בן שבוע וחצי. זו היתה ההפלה השניה שבוצעה בי.

 

אני כבר לא שואלת איך זה קרה לי. איך כל החיים שלי השתבשו באופן כזה. איך הם עומדים להגיע לקיצם כל כך הרבה יותר מוקדם ממה שאפשר היה לשער. זאת שאלה ששאלתי כבר כל כך הרבה פעמים שהיא כבר איבדה משמעות.

 

אני בת 40. הבטן שלי שטוחה ומוצקה. השדיים שלי זקופים. אני מאוד יפה. אני יודעת שהתיאור הזה נשמע כמו מודעת פיתוי. אילו הייתי יכולה לצחוק הייתי צוחקת, הרי אני כבר מזמן מחוץ למשחק. מחוץ למשחק האהבה. מחוץ למשחק המין.

 

אהבה ומין. שני המושגים הנפלאים האלה, כוח החיים. אבל לי הם הרסו את החיים.

 

נולדתי וגדלתי בישוב כפרי. ילדות רגילה, פחות או יותר. הרבה ירוק. הרבה טבע. גגות אדומים. גם ערן נולד וגדל שם. הבן של השכנים. יחד זחלנו על הריצפה, אמהותיהן טיילו איתנו בשדות עגלה לצד עגלה. יחד הלכנו לגן, לבית הספר. מאז שאני זוכרת את עצמי דיברו עלינו כזוג. נו, אתם מכירים את הבדיחות האלה של ההורים, שבמין ביישנות זימתית מעודדים את ילדם להתקרב לילד בן המין השני. אבל אותנו לא ממש היה צריך לעודד. היינו קרובים מההתחלה.

 

אני הופכת מילדה מאוד מתוקה לנערה יפהפיה. לא נוח לי להעיד ככה על עצמי, אבל זה חשוב לסיפור. אחת כזו שגברים אינם יכולים שלא להסתכל בה. נערים, גברים וזקנים. עם הזמן התרגלתי. לא שהרגשתי איזו גאווה על כך, ולא הפכתי לסנובית. זה משהו שגדלתי לתוכו. לפעמים מציק. לפעמים נעים. אני חושבת שהיום אני יכולה להבין מה נערה יפהפיה בת 13, 15, 18, יכולה לעשות לגבר, אבל אז לא ממש הבנתי.

 

ערן היה מאוד ביישן. אהבתי אותו. אהבת הילדות הפכה לאהבת נעורים, והיא לא גוועה גם אחר כך, אבל הוא לא היה מסוגל להתקרב אלי. הוא לא הומו, אבל הוא מעולם לא היה מסוגל להתקרב לבחורה. לא אז, וגם לא היום. מעולם לא היתה לו חברה, והוא לא היה נשוי.

 

רקדתי עם הנער בעל הביטחון העצמי והחיוך השחצני

אני זוכרת מסיבת כיתה כשהיינו בני 14 או 15. ערן עומד בצד, מביט ברוקדים, קצת מנותק. אני עומדת לידו, מתחננת שירקוד איתי. בהתחלה במבט. אחר כך במילים. אבל הוא לא היה מסוגל. הגוף שלי כבר התחיל אז לעבור את אותם שינויים שמטריפים גברים. כל גבר שהיה שם עלי את עיניו ורצה לשים עלי גם את ידיו, אבל ערן לא היה מסוגל. נער אחר, עם ביטחון עצמי וחיוך שחצני ניגש אלי והזמין אותי לרקוד. הבטתי בערן. הוא שיחרר אותי במבטו ואני הרפיתי. רקדתי עם השחצן בעל הביטחון, וכשהרמתי את עיני בפעם הבאה, ערן כבר לא היה שם.

 

התחלתי לצאת עם בחורים. לקח לי זמן להבין למה אני נופלת תמיד על חארות, על גברים שהיו אגואיסטים, חסרי לב, מניאקים, מטורפים או הכל יחד. כי רק להם היה אומץ להתקרב אלי. אני לא מקנאה בבחורות מכוערות, האומללות שלהן היא בעיניי אחת ההוכחות לכך שאין צדק בעולם. אבל גם אלו שיופיין מסחרר זכו לגורל גרוע, אם כי מסוג אחר. יצאתי עם גברים שהמשותף לכולם היה ביטחון עצמי מופרז. רובם היו דוחים בסופו של חשבון. שנאתי את החתירה העקשנית שלהם להפשיט אותי, שנאתי את שביעות הרצון הילדותית שלהם כשהצליחו, ושנאתי את המטמורפוזה שעברו כשהגיעו לסיפוקם.

 

אני יודעת שלא כל הגברים הם כאלה, אבל אותם גברים טובים, בעלי יכולת לאהוב, להתחייב, אותם גברים הרוצים להזדקן ליד אשה אחת, שהיו עשויים לראות בי יותר מחפץ יפה, היו מחוץ ליכולת ההשגה שלי, פשוט כי הם היו בטוחים שאני מחוץ ליכולת ההשגה שלהם.

 

ניסיתי לקבל עזרה, אבל כל מיני דברים היו חזקים ממני

השנים חלפו, וכל העסק התחיל להימאס עלי. הרגשתי איך החיים שלי נתונים במסילה שאינה מוליכה אותי לשום מקום בו אני רוצה להיות. אני יודעת שזה נשמע מאוד פסיבי, נכנע. אנשים יאמרו שהגורל שלי היה נתון בידיי, ושניתן היה לשנותו. אני לא מתכוונת אפילו לנסות להתווכח עם זה מעבר לכך שאומר שניסיתי. באמת שניסיתי. ניסיתי כפי יכולתי, וניסיתי לקבל עזרה, אבל כל מיני דברים שנקבעו ללא שליטתי, כל מיני תנאי התחלה כאלה ולא אחרים, היו חזקים ממני.

 

פעם אחת במהלך השנים האלה הכרתי גבר שנראה היה כי הוא אחר. היינו יחד שנה וחצי. נכנסתי להריון, הוא רצה שאפיל. עשיתי את זה כי אהבתי אותו. אבל לאחר ההפלה, לא הייתי מסוגלת יותר לראות אותו.

 

רציתי אהבה ומשפחה מאז שזכרתי את עצמי

מאז, פחות או יותר החלטתי לוותר. הייתי בת 35, והתחלתי את חיי כרווקה זקנה. תהרגו אותי איך הגעתי לגיל הזה גלמודה וללא משפחה. אני יכולה להסביר את זה מצויין, ויחד עם זאת אין לי שום מושג איך זה קרה. רציתי אהבה ומשפחה מאז שזכרתי את עצמי. מעולם לא הרגשתי צורך להשתרלל או "להיות חופשיה".

 

לפני ארבעה חודשים פגשתי את ערן. נפגשנו במקרה, באבן גבירול, לא רחוק מהדירה שלי. הוא סיפר לי שחזר מארצות הברית, שם הוא חי ב-13 השנים האחרונות. הוא עבד שם כמתכנת מחשבים. עדיין רווק, ללא ילדים, עדיין א-מיני כשהיה. לא הופתעתי שהוא סיפר לי שבמשך הזמן הזה לא היה לו קשר עם אשה. במשך כל חייו הוא שכב פעם אחת עם אשה אחת.

 

בו ביום שנפגשנו הוא עבר לגור אצלי בדירה. זה היה כמו להמשיך את מה שנקטע 20 שנה קודם לכן, אבל כשכבר מאוחר מדי, רע מדי. אפילו לא ידעתי כמה.

 

הפסקתי לקחת גלולות, והצלחתי לפתות אותו לשכב איתי. אני אומרת לפתות לא כי הסתרתי ממנו את כוונתי להיכנס להריון, אלא כי אילולא הייתי יוזמת - זה לא היה קורה.

 

הגינקולוג שלי אישר שאני בהריון, אבל בפיו לא היתה אף מילה של עידוד. הוא שלח אותי להפלה ולביופסיה של הרחם, והתקווה האחרונה שלי להטות את הגורל התנפצה.

 

בבדיקת המעקב שעברתי לפני חודש התגלו גרורות, והוצע לי טיפול בהקרנות. אבל אני כבר יודעת שזה הסוף. סיכויי ההחלמה אינם לטובתי, ואני לא מוכנה לעבור את הסבל הכרוך בכך. פשוט אין לי כוח.

 

ובתוך זמן קצר כבר לא אהיה פה.

 

האימייל של נירית

 


פורסם לראשונה 03/11/2006 08:50

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ויז'ואל/פוטוס
פשוט אין לי כוח
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים