מה אתה בכלל יודע על גאווה
ירושלים תהיה לסדום והסטייה תהפוך לנורמה? ואולי דווקא המצעד הוא שמזכיר לנו מה זה להיות יהודי? עימות על דת, מצפון וגאווה בסיר הלחץ הירושלמי
| משה פייגלין |  | יובל בן-עמי | | | | |
משה פייגלין
"בעצם מה אכפת לך שיצעדו בירושלים, יעשו את הקוצ'י-מוצ'י שלהם ויחזרו הביתה?", שאל אותי שדרן הרדיו. "אתה יודע", הוא הוסיף, "ככה זה בדמוקרטיה - כל אחד והקוצ'י-מוצ'י שלו. פעם אתה מחכה בבית שהוא יגמור עם העניינים שלו, ופעם הוא מחכה בבית שאתה תגמור עם שלך". "מעניין", השבתי לו, "כשניסיתי להתפלל בהר הבית, עצרה אותי המשטרה. לאף אחד שם לא הייתה סובלנות לקוצ'י-מוצ'י שלי". "מה הקשר", אמר השדרן האילתי, "הר הבית זה מסגד מוסלמי - אתה יכול להתפלל בכותל והם מתפללים בהר".
לצביעות מערכות המשפט והמשטרה בישראל, לבוז הפנימי שלנו כלפי עצמנו, לצד ההתבטלות כלפי כל מה שבא מבחוץ, ממערב וממזרח כאחד. זו דוגמה טובה שעדיין לא עונה לשאלה - מה באמת אכפת לי המצעד הזה. האם זה באמת רק עניין של פגיעה ברגשות? בהחלט לא. עם הרגשות שלי הייתי מסתדר. אלא שכאן מדובר בפגיעה אנושה, לא ברגשות - אלא בעצם יכולת קיומנו בארץ הזו.
חזור למעלההייתי קצת בהלם, ניסיתי להסביר בשידור שהכותל הוא רק העטיפה לעניין האמיתי, שהוא הר הבית, מקום המקדש היהודי, המקום המקודש ביותר לעם ישראל ב-3,000 השנים האחרונות. אבל רחש גלי הים האדום לא איפשר כנראה לדברים להיקלט. שם, באולפן באילת, בית המקדש הוא מסגד מוסלמי.
כלל לא ברור למה החליטה השופטת בייניש כי את זכותם של ההומואים לפגוע ברגשותיהם של רוב רובם של אזרחי ירושלים - יהודים וערבים כאחד - יש לשמור, ואילו את זכותי להתפלל במקום המקדש היהודי יש למנוע, כי הערבים טוענים שזה פוגע ברגשותיהם.
אבל האמת היא שהסיפור הזה של התפילה בהר הבית לא באמת מסביר את התנגדותי למצעד. זו רק דוגמה טובה
הזירה הקודמת
איפה טעינו?
עמי אילון, אבי גיסר
רבנים הזהירו מכליה שגוזר רבין על תורת ישראל; מחנה השלום לא גילה אמפתיה לאנשים שעולמם חרב. ח"כ אילון והרב גיסר בחשבון נפש, 11 שנים אחרי
צריך להבדיל בין זכותו של כל אדם לחיות על פי הבנתו - ותהיה זו הבנה חריגה ככל שתהיה - לבין ניסיון לאכוף את החריגה הזו על רשות הרבים. אף אחד לא רודף את ההומואים בשל הרגלי חייהם המיניים. אישית זה מגעיל ודוחה אותי, אבל התנהגותם בד' אמותיהם היא עניינם - לא ענייני. הדחף שלהם לצעוד בראש חוצות לא בא מתוך רצון לשמור על זכויות הפרט שלהם, אלא מתוך רצון לאכוף את הלגיטימציה לשונותם על הציבור הרחב. הם מבקשים ליצור לגיטימיות ערכית לדרך חייהם. בכתבי ההוגים שלהם מדובר על שינוי השיח הציבורי - וזה כבר משהו אחר לגמרי משינוי פסיקת בתי-המשפט במקרים פרטיים. ישנו קו ברור בין חטאי היחיד, הנעשים במחשכים ובחוסר לגיטימציה ציבורית, לבין מצב בו הסטייה הופכת לנורמה מקובלת. זהו בדיוק הקו שבין בני התרבות לסדום. ובדיוק את הקו הזה מתאמץ המצעד לנפץ.
עמים נוטים להיעלם מעל במת ההיסטוריה כשהם מאבדים את הקודים התרבותיים המקוריים שלהם, את המצפן המוסרי שלהם. כי הרי מה כבר מחזיק אומה ביחד, אם לא מכנה משותף ערכי בסיסי? ברגע שניפצת את המכנה המשותף הזה, פוררת את האומה וקידמת את חיסולה. אצל אומות העולם זהו תהליך שיכול לקחת מאות שנים; אצלנו, אצל עם הספר, אובדן כתוצאה מאיבוד המצפן המוסרי המשותף - הוא מהיר מאוד.
הנה, אויבינו מביטים במצעד ואומרים לעצמם: "אם זה מה שהם, אנחנו הולכים לנצח" - והם צודקים! כי השאלה במקרה זה אינה אם יחסים הומוסקסואליים זה טוב או רע; השאלה היא האם יש לנו כאומה איזה מכנה משותף ערכי בסיסי כלשהו. מי שמתאמץ בכל שני וחמישי לנפץ את מה שעד אתמול היווה בסיס משותף לחיינו הציבוריים, מתאמץ למעשה לפורר אותנו כעם וכמדינה. מה שווה צבא מודרני בחברה, שאיבדה את המכנה המשותף הערכי שלה - ראינו לפני זמן קצר בצפון.
מצעד הגאווה הופך את ירושלים לסדום ומקרב את קץ מדינת היהודים. בזמננו לא ניתן לכפות דבר על איש. כפייה דתית היא הצעד המטופש ביותר שניתן לנקוט בו, ויש להילחם בה. עדיף היה לוותר כליל על עצם קיומן של מפלגות דתיות. אך על אחת כמה וכמה יש להילחם בכפייה האנטי-דתית, אנטי-לאומית, אנטי-מוסרית ואנטי-חברתית שמנסים ההומואים לכפות על כולנו, בשם הפתיחות והסובלנות כביכול.
הכותב הוא ראש חטיבת "מנהיגות יהודית" בליכוד
יובל בן-עמי
לכאורה, אין לי צד בסכסוך הזה. אני חילוני מתון האוהב את היהדות. אני סטרייט נשוי, ואלא אם כן אגלה על עצמי דברים מפתיעים במהירות הבזק, צפוי להישאר כזה גם ביום שישי הקרוב. אני אפילו לא ממש ירושלמי, הוריי עזבו את העיר בילדותי ומה שנותר לי הוא בעיקר זיכרון נעים של עריכת קניות חורפית בדובון ב"אתא" שליד כיכר ציון.
חזור למעלהלכאורה, אין לי על מה להילחם. אני גם מסכים עם מי שסבור כי ההתעקשות על עריכת המצעד בירושלים נובעת מתוך אותה האדרה לאומית-דתית של העיר, אותה מוקיעים לרוב אנשי השמאל. מובן לי גם כי הציבור החרדי בעיר חש איום של ממש. מגדות האיילון אפשר ללגלג עליו, למשוך בכתף ולומר: "מה יש? הרי אף אחד לא מתכוון לעבור להם מתחת לחבלי הכביסה בחצר של בתי אונגרן". אלא שבעיניים מאוימות, אין לכך משמעות רבה. אלפי שנים של דמוניזציה וצ'יזבטים הופכים את ההומוסקסואלים למפחידים באמת בעיני החרדים, ובאימתם, בלתי אפשרי לשכנעם שמטרת המצעד אינה לחלל את ירושלים בזדוניות, אלא להוסיף לה קדושה. אך זו תהיה בדיוק תוצאתו של המצעד - הוא יוסיף קדושה לעיר.
ככל שמתרגשת המחלוקת, כך אני מעריך יותר ויותר את אלה שיצעדו ברחובות עיר הולדתי. הם באים בשם שלושת הערכים של של המהפכה הצרפתית - החופש, השוויון והאחווה. הם באים גם (ואוסיף זאת כאן, מתוך ידיעה שיהודים יראי שמיים השונאים אותם, שונאים אותם ממילא) בשמם של שלושת הערכים אותם תיאר פאולוס באיגרתו אל הקורינתים: האמונה, התקווה והאהבה. מי שמביא חופש, שוויון, אחווה, אמונה, תקווה ואהבה אל שעריה של ירושלים, מקרב ימות המשיח, נקודה.
החרדים מוצאים את עצמם מתבצרים מאחורי ערכים אחרים מאוד. איומים ברצח אינם מוסיפים קדושה לירושלים. שכחת הכלל הגדול "ואהבת לרעך כמוך" היא בבחינת חילול נורא של שם שמיים. כתוצאה מכך, ההומוסקסואלים המתכוונים לצעוד בגאווה מצטיירים כאן כמבטאיה האמיתיים של היהדות. הם אמנם מחללים כלל או שניים בספר "ויקרא", שגם האדוקים שבחרדים אינם מצייתים לו בשלמות. בה בעת הם משמרים ערכים שנשתכחו כבר בלבבות קיצוניים מדי, ובהם זה אותו שהחזיק הלל הזקן כראשון במעלה: מה ששנוא עליך על תעשה לחברך.
הם נאבקים על הזכות להיות שונה ולהתקבל ככזה. זהו הרי מאבקם של היהודים מזה אלפיים שנות. בריונים אנטישמים, שהיו ועודם פוגעים ביהודים בגולה פשוט בשל יהדותם, דומים בכל לבריונים המכים הומואים וחברי קהילת הטראנס ברחבי העולם. בני הקהילות החרדיות של ירושלים מתייצבים לימינם של הבריונים הללו מבלי להבין כלל כי הם מקרבים את עצמם בכך לרוחם של האיומים שבזדי עמם. מי שיאמר "יהודי קישינב לא צעדו ברחובות העיר והתסיסו את הגויים" אינו מבין שבעצם התעקשותם שלא למחות את זהותם, נתפשו יהודי מזרח אירופה בקרב הפורעים בהם כצועדים במצעד גאווה בלתי פוסק.
אם ישכחו כמה מן החרדים באימתם ובתסכולם גם את הדיבר "לא תרצח", תהיה זו ראיה לכך שגורמים בקהילות אלו שכחו לחלוטין את משמעותה התהומית ביותר של דתם. היהדות משמעה צלם אנוש, כל כולה אמצעי לשימור ולטיפוח יופיו של צלם האנוש לשם האדרתו של האל שבראנו בצלמו. איבוד צלם אנוש בשמה, הרי זוהי האירוניה הגדולה מכולן. אלה הצועדים בזכות זכותם לאהבה זה את זה וזכותם לקבלה על-ידי החברה, מטפחים את צלם האנוש שלהם. הם עושים כבוד לערכיו האמיתיים של העם הזה.
לכאורה, אין לי צד בסכסוך הזה. אינני חרדי, אינני הומוסקסואל, אינני ירושלמי. אבל אני יהודי - ולכן אצטרף אל הצועדים.
הכותב הוא סופר ועיתונאי
לפנייה לכתב/ת 
הפגנת חרדים נגד "מצעד התועבה"
צילום: חיים צח
מומלצים
