שר לספורט, ומהר

החלטתו של שר הספורט (המדע והתרבות) להתפטר מתפקידו לאחר ארבעה חודשי כהונה בלבד, איכזבה רבים מחובבי הספורט במדינה. האכזבה מהולה בתקווה כי החלל שנפער יתמלא במהרה בשר שלא יתייחס למשרד כתחנת-ביניים קצרת מועד.

מינוי של אופיר פז-פינס לשר לעניני ספורט לראשונה מאז הניסיון קצר-המועד-ורב-האכזבות של מתן וילנאי בשנת 1999, הפיח תקווה בקרב שוחרי הספורט, והיווה משב רוח רענן במפרשי הפוליטיקה הישראלית המידרדרת. העובדה כי הספורט היה קרוב לליבו ניכרה בנסיונותיו הכנים של פינס לחזק את הספורט בפריפריה, לנסות לעזור בטיפוח כשרונות בקרב צעירים ואף בנסיון ליזום ליגת מכללות.

מינויו של פינס כאחראי על משרד נפרד היה לצנינים בעיני רבים, ובכללם שר החינוך לשעבר יוסי שריד. אלה טענו בלהט כי שר ספורט הוא תפקיד מיותר שאינו קיים במקומות רבים בעולם. טענו ש"בבריטניה אין שר ואין צורך בכזה לענייני ספורט" - והם צדקו. יש שם שניים. ריצ'ארד קברון הוא שר הספורט של ממשלת הוד מלכותה, שחושבת, בניגוד לרבים, שספורט זקוק למיניסטריון נוסף. אולי בשל כך מונה ממשלתו של מר בלייר שרה נוספת, טסה ג'ואל, הממונה על ההכנות למשחקים האולימפיים של שנת 2012. גם קנדה נקטה שיטה דומה, כיוון שהיא מתכוננת לאירוח משחקי החורף האולימפיים הבאים.

מבט מהיר על מדינות ה-OECD מגלה שלמרביתן שרים העוסקים בספורט במשרה מלאה. בחלקן אף יותר ממשרד אחד מקדיש מזמנו לדון בהוויה הספורטיבית. רוב משרדי הספורט באותן מדינות עסוקים בין היתר בקביעת מדיניות הקשורה לסוגי הספורט החוקיים במדינה, ארגון הפעילות הספורטיבית, בשאלה למי תהיה הזדמנות ליטול חלק באותה פעילות והיכן ומתי היא תתבצע. זאת, במקביל לעידוד ושמירה על פעילות גופנית בריאה בקרב אזרחי המדינה, העלאת יוקרת המדינה לצד טיפוח רגש השייכות, אחדות וההזדהות הלאומית בקרב אזרחיה באמצעות הספורט, כמו גם אירוח וארגון תחרויות בינלאומיות שמסייעות לשגשוג כלכלי.

אך בחברה הישראלית המתפתחת, מעולם לא קיבל הספורט את ההכרה לה הוא ראוי. אולי כיוון שרבים תופסים את הספורט כתופעה מובנת מאליה, שמהווה חלק אינטגראלי ומרכזי בחיי רוב החברות המודרניות בעולם. התחום טומן בחובו את תעשיית הפנאי הגדולה והפופולרית ביותר כיום.

הספורט הוא אחת התופעות החברתיות החשובות והמתפתחות ביותר בזמננו, שכן הוא חוצה גבולות של מעמד, גזע, מין, דת ולאום. מאז תחילת המאה ה-20 הורחבו המשאבים המוקדשים לפעילויות פיזיות המאורגנות בצורה מסודרת ברוב אם לא בכל חברות העולם. בה בעת חל גידול דרמטי בתעשיות הקשורות בספורט, במימון ממשלתי ובכיסוי תקשורתי, בעיקר בפעילויות ספורט של גברים. עם הגידול בפופולריות של הפעילות הספורטיבית, כמו גם הגידול בצפייה בהן, הועמקה המעורבות של מוסדות השלטון בארגון, בשליטה ובביקורת על כך. 

אך בישראל, כמעט שישה עשורים לאחר הקמתה, שוב אין שר ספורט במשרה מלאה. שרי החינוך עד עתה, שהספורט היווה סרח עודף בהגדרת משרתם, לא השכילו לפתח מערכת נפרדת ומסודרת לצורך העניין. זאת למרות שהספורט אינו רק מנת חלקם של עלית הספורטאים. מועדוני נוער ופעילות הנופש והפנאי פורחים במקומותינו למרות חוסר משווע ביד מכוונת ומארגנת.

"ספורט", טען הסוציולוג הקנדי ריק גרנו, "מהווה צורה ממוסדת של תופעה חברתית המשקפת בפשטות את התנאים החברתיים הסובבים אותה". באין תנאים ראויים, ובתפיסות כמו אלו שהיו שבויים בהן רוב שרי החינוך (והספורט!), ספק אם תרבות ספורט כמו זו שאנו ראויים לה תפרח אי פעם בלבנט.