פארקר: "השגתי הכל בישראל, הגיע הזמן לחזור"

הרבה מספרים מרשימים יכול אנתוני פארקר להציג בתחילתה של קריירת ה-NBA המחודשת שלו. הסווינגמן בן ה-31 עזב הקיץ את מכבי תל אביב, שנה לפני פקיעת חוזהו, לטובת חוזה לשלוש שנים בטורונטו ראפטורס בתמורה ל-12 מיליון דולר. מדובר בשכר נאה לכל הדעות, אותו הוא מצדיק בארבעת משחקיו הראשונים, בהם הוא מציג ממוצע של 13 נקודות ב-31.8 דקות משחק. ולמרות זאת, נראה כי המספר היותר משמעותי לגביו הוא זה שעל גופייתו - 18.

מסתבר כי עם הצטרפותו לראפטורס, ביקש השחקן הנערץ לאמץ לעצמו את המספר המייצג סגולה למזל טוב לפי המסורת היהודית - ח"י. מסתבר כי גם פארקר מעוניין במעט סיעתא דשמייא בדרכו החדשה באמריקה. עד כדי כך הפך השחקן האמריקני החביב לחלק מאיתנו. אחרי חמש שנים בינינו הוא כבר כמעט ומגדיר עצמו ישראלי וככזה הוא חוזר עם הרבה חוויות וכן, גם אמונות תפלות.

"זוהי הדרך שלי לציין את החוויה הגדולה בחיי, הזכרונות היפים ביותר" הסביר פארקר את הבחירה במספר על גופייתו בראיון לעיתון 'פילדלפיה ניוז' אחרי ניצחון הראפס 104:106 על פילדלפיה סיקסרס. השחקן שדווקא לא בלט (8 נק' ב-4 מ-12 מהשדה), הזכיר כי גם למשפחתו נותר קשר אדוק עם ארץ הקודש: "לאשתי ולי יש שני ילדים. אחד מהם נולד בארצות הברית, השני בישראל".

פארקר וגופייה מספר 18, כנגד עין הרע וראג'ון רונדו מהסלטיקס (רויטרס)

שש שנים אחרי ששוחרר מאורלנדו מג'יק בגיל 24 (אחרי שנתיים בפילדלפיה סיקסרס שבחרה בו בסיבוב הראשון של דראפט 1997), חוזר פארקר ל-NBA במעמד של כוכב על באירופה עם שלושה תארי אליפויות אירופה ושלל תארים מישראל. את העונה היחידה שלו בווירטוס רומא (סיים אמנם ללא תארים, אך הותיר רושם כביר גם שם.

"לכל אחד יש את המסע שלו" מסביר פארקר את הדרך העקלקלה בה חזר ל-NBA. "כשהגעתי לישראל אמרתי לעצמי לנצל את זה, כי זוהי חוויה של פעם בחיים. התגוררתי בתל אביב, התגוררתי ברומא. ראיתי את העולם. זה לא רק שינה אותי כשחקן, אלא גם כאדם. אני שונה מהשחקן שהייתי בתחילת הדרך, ממש כמו כל אחד אחר בשלב טבעי זה של הקריירה שלי. כשהגעתי לפילדלפיה, רק גמרתי את המכללה (בראדלי) והייתי צריך ללמוד את סגנון המשחק של ה-NBA. כל אחד צריך תקופת הסתגלות בהתחלה".

אנתוני פארקר. התחלה חדשה בטורונטו, זכרון ישן בתל אביב (איי.פי)

פארקר נזכר כי בשנתו הראשונה בישראל, גם הוא נדרש לתקופת הסתגלות, לא מעט בגלל המצב הבטחוני הבעייתי. "בשנה הראשונה שלי בישראל הייתי פשוט מבוהל, כמו כל אחד אחר במצבי" מספר השחקן. "שבועיים לאחר שהגעתי לשם פרצה האינתיפאדה השנייה. אנשים מסביבנו הבטיחו לנו ש'זה יהיה בסדר, דברים כאלו קורים כל הזמן'. הם פיתחו עור עבה כנגד האירועים הללו. עד לסוף התקופה שלי שם מצאתי את עצמי אומר את אותם הדברים לחבר'ה החדשים".

"אתה מבין שיש סוגים שונים של סכנה", מנתח פארקר את הפרספקטיבה החדשה שלו. "פעמים רבות טענתי שאני מרגיש בתל אביב יותר בטוח מאשר ברוב הערים

 הגדולות בארצות הברית. יצא לי להכיר אנשים שנקלעו לפיגועי טרור, הקבוצה שלנו ביקרה הרבה פעמים בבתי חולים ונפגשנו משפחות וילדים. אם אתה שם מספיק זמן, סביר להניח שייצא לך להכיר מישהו שבני משפחתו או חבריו היו מעורבים באירוע כזה. זו מדינה קטנה".

אז למה בעצם בער לו כל כך לעזוב? פארקר טוען שזהו שילוב של שובע מקצועי ובעיקר געגועים למשפחה. "מבחינת הכדורסל, השגתי כל מה שיכולתי בישראל. עכשיו, עם אשתי ושני ילדיי, המשפחה היתה חסרה לי. חסרו לי המפגשים עמם בחגים. אז ידעתי שהגיע הזמן שלי לחזור".