הציבור דרש ראש

החלטתו של גל הירש לפרוש מצה"ל צריכה לצער את כולנו מכמה בחינות. לא רק מפני שהיא מהווה סיום אומלל לקריירה ארוכה, ומוצלחת בדרך כלל, של קצין שדה שנלחם וסיכן את חייו בקו הראשון כמעט כל חייו הבוגרים, אלא בעיקר מפני שהמניע להחלטה הוא כניעה ללחץ פוליטי ולתאוות עריפת הראשים הרווחת כעת בציבור הישראלי.

תא"ל הירש אינו פורש משום שהוא לוקח אחריות על שגיאותיו ועל הכשלים שנתגלעו באוגדה שתחת פיקודו. להיפך, הוא משוכנע שעשה כל אשר לאל ידו כדי למנוע את חטיפת שני אנשי המילואים ולנהל מלחמה מוצלחת בחיזבאללה,

 אלא שהאמצעים שהועמדו לרשותו והפקודות שקיבל מנעו ממנו מלבצע כהלכה את תפקידו. לא רק הוא חושב כך. קצינים בכירים רבים בצה"ל חושבים כמוהו. אפילו ראש הוועדה שחקרה את החטיפה, האלוף (מיל.) דורון אלמוג, אינו מאשים את הירש ברשלנות ובהזנחה נפשעים, אלא בשיקול דעת לקוי ובחוסר פיקוח ראוי על יישום הנהלים וההנחיות שהירש עצמו הוציא.

האם בשל כך צריך להדיח מהצבא קצין בכיר שעד לאירוע החטיפה תיפקד בהצטיינות ואף מנע ארבעה ניסיונות חטיפה קודמים? האם לא ראוי לתת לקצין כזה הזדמנות נוספת ולהשתמש בניסיון שצבר כדי למנוע שגיאות דומות? מול תמיהות אלה מציג האלוף אלמוג עמדה עקרונית: קצין בכיר, שאחראי לחייהם ותפקודם של אלפי חיילים, שבגזרת אחריותו נתגלו כשלים חמורים אינו יכול להמשיך לשרת בצבא. כגודל האחריות כך גובה המחיר, גם אם קיימות נסיבות מקלות רבות.

אלמוג ביקש לקבוע תקדים שישמש דוגמה מרתיעה לקציני צה"ל לדורותיהם. זו עמדה לגיטימית והגיונית. אלא שראוי לבחון אותה בצורה מעמיקה במיוחד לנוכח העובדה שאלוף (מיל.) אחר, גיורא איילנד, בר סמכא לא פחות מאלמוג, שחקר את חטיפת גלעד שליט בגבול רצועת עזה, לא מצא לנכון להסיק מסקנות אישיות לגבי מפקד אוגדת עזה, תא"ל אביב כוכבי, או מי מאנשיו. זאת, למרות שגם בגזרת אחריותם נתגלעו כשלים חמורים. משמע, מדובר כאן בעמדה ערכית-אישית ולא בקביעה עובדתית חד משמעית.

בתנאים רגילים, מי שצריך להכריע בסוגיה ערכית-עקרונית כזו הם הרמטכ"ל ושר הביטחון. אבל בנסיבות שנוצרו אחרי מלחמת לבנון, שניהם אינם מסוגלים ואינם יכולים ציבורית לקבל החלטה סבירה בנושא כזה. מעל שיקול הדעת והתפקוד של שניהם במלחמה מרחפים סימני שאלה גדולים לא פחות, אולי אף יותר, מאלה שריחפו מעל תפקודם של הירש וכוכבי. ולכן כל החלטה שיקבלו לגבי מפקדי האוגדות שפעלו תחת פיקודם תהיה מוטה ממניעים אישיים.

לכן, הגוף היחיד שצריך וראוי להכריע בסוגיה העקרונית-ערכית הזו בנסיבות הנוכחיות היא ועדת וינוגרד. אנשיה מרוחקים דיים ממערכת הביטחון ומצה"ל

 באופן המאפשר להם לבחון את העובדות והסוגיות העקרוניות בצורה אובייקטיבית, ומשקלם הסגולי, הציבורי והמקצועי, מבטיח שיקול דעת מעמיק ורחב אופק. טוב ונכון היו עושים שר הביטחון, הרמטכ"ל, ותא"ל הירש עצמו אילו המתינו למסקנות הוועדה ואז מקבלים החלטות שקולות לגבי המשך דרכם ודרכם של פקודיהם באופן שהיה מיטיב עם צה"ל ומקובל מבחינה ציבורית.

פרישתו של הירש, שהיא במידה רבה תוצאה של מאבק הכוחות בין הרמטכ"ל לשר הביטחון, תהפוך את מסקנות ועדת וינוגרד לחוכמה שלאחר מעשה. מה שכנראה יחבל בסיכוי לטיהור-אווירה אמיתי וקביעת נורמות פיקוד ואחריות אישית חדשות למפקדי צה"ל.