"בתיאטרון אין קיצורי דרך"

חמישים שנה חלפו מאז עמדה השחקנית, כלת פרס ישראל, גילה אלמגור לראשונה על במת תיאטרון הבימה. מאז אותו אירוע מכונן עבורה, הצליחה אלמגור בעקשנות, באהבה, בהתמדה ובהרבה ייסורים לקבע בזיכרונם של דורות רגעים של קסם, צער, כאב ויופי במאות תפקידים שהם כולם שלה.

"זו זכות גדולה לשרת את אמנות התיאטרון". אלמגור באירוע ההוקרה (צילום: אלי אלגרט)

בצהרי יום שישי מילאו את אולם רובינא בתיאטרון הבימה מאות שבאו לחבק, להוקיר ולהודות על חמישה עשורים של עשייה תיאטרונית משובחת. משפחה, חברים, קולגות וקהל שתמיד היה שם בשבילה גדש את האולם הגדול. "איך מתחילים לומר תודה?", היא שאלה בהתרגשות, מחפשת את העיניים של יענק'לה אגמון, הבעל והמשענת. אבל באירוע ההוקרה הזה אלמגור לא נזקקה לתמיכה. גם הפעם, כמדי ערב בחמישים השנים האחרונות, הבמה היתה כולה שלה ובשבילה. "בכל בימות התיאטרון היו קרשי הבמה סיבת חיי הטובה ביותר", אמרה אלמגור, "הם היו מקור עבודה, מקור לחמי ומקור לריגושים, שמחה וכאב. קרשי הבמה היו קרש ההצלה שלי. אני סוגרת 50 שנה בחגיגה גדולה. זו שעה טובה בימים לא טובים ואת החסד הזה אזכור תמיד".

רשימת התודות אינסופית ורבים מאלה שהיוו חלק בדרכה הארוכה של אלמגור על הבמה ומחוצה לה נכחו באולם. אחרים, בהם יוסי בנאי, היו נוכחים נפקדים שחסרונם הורגש. "חסרים לי פה רבים מדי והחלל שהותירו לעולם לא יתמלא", אמרה.

כל תפקיד, לדבריה של כלת השמחה, היה עבורה תחנה שבה עלו לרכבת היצירה שחקנים ומעצבים, במאים ומחזאים, עובדי במה ושותפים לחיפוש. "למרות כל הקשיים והמהמורות אני אוהבת את התיאטרון בכל מאודי וזו זכות גדולה לשרת את האמנות הזו. על מנת להיות ראויה לתואר שחקנית תיאטרון הקרבתי הרבה כיוון שהבנתי שהתיאטרון חייב להיות בראש סדר העדיפויות שלי. בתיאטרון זה או הכל או כלום", אמרה, "לא פעם הייתי קשה ובלתי נסבלת, אבל עם עצמי הייתי קשה יותר. זו הזדמנות לבקש סליחה על פתיל קצר וקצרות רוח".

יובל על הבמה הם חיים שלמים ולדבריה, לא שיערה שהמסע ייארך כל כך. "אני עדיין כאן, עובדת בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, איפה שרק רוצים אותי ולידיעתכם, אני לא מתכוונת להאט את הקצב. ההיפך, אני עדיין רוצה עוד, להמשיך ולשחק כמו ילדה, ממש כמו אז בתחילת הדרך. אני רוצה מהכל והרבה". אלמגור ציטטה מאחד המונולוגים המרשימים שביצעה מתוך "מאסטר קלאס", בה גילמה את דמותה של מריה קאלאס שאומרת, "באמנות אין קיצורי דרך, אין כניסות ויציאות קלות. אי אפשר כאילו במטה קסם להיות במרכז הבמה. לכל כניסה יש גם יציאה. האמנות עוסקת במעברים האלה ויש בה רק טכניקה, משמעת ואומץ".

את נאום התודה לקהל הרב שפקד את האולם חתמה ואמרה: "הנשים ששיחקתי הן היצירות הקטנות שלי. אני יודעת שהעולם יכול להתקיים בלעדינו וקורים בו דברים קשים ומופלאים ובעידן בו אנו חיים אין רגע דל. אני רוצה להאמין שהעובדה שבחרנו באמנות התיאטרון, הפכה את חיינו לעשירים קצת יותר. אני אסירת תודה על כך שזכיתי להיות ברגע הזה שבו אני עטופה בחום ואהבה עוד בחיי. בדרך כלל אנחנו נוהגים לעשות את האירועים האלה אחרי מות. אולי כדאי שנחליט לעשות אירועים שכאלה לאנשים בעודם הם חיים".

בין נושאי הדברים באירוע היו השחקנית חנה מרון, שדיברה על האומץ להתמודד עם שדים פרטיים באמצעות התיאטרון ועל תרומתה הרבה של אלמגור לקהילה במסגרת פעילותה ההתנדבותית.

ראש העיר תל אביב, רון חולדאי, ביקש לברך ובעיקר להודות בין היתר על תמיכתה בו בקמפיין לראשות העיר. "אנחנו כולנו חוגגים כאן היום יובל של יבול על הבמה ועל מסכי הקולנוע והטלוויזיה", אמר חולדאי.

שלמה בר שביט, מוותיקי השחקנים של תיאטרון הבימה, סיפר על ימיה הראשונים של אלמגור בתיאטרון לצדם של דור הנפילים. "אל האקלים הסיבירי הגיעה שמש ים תיכונית", אמר, "הקהל אהב אותה, התקשורת אהבה אותה וגם השחקנים אהבו אותה. המילה אהבה למעשה לא היתה קיימת בתיאטרון עד שגילה הגיעה. היא שברה את הקרח".

שחקן תיאטרון הקאמרי, עודד תאומי, חבר ותיק לדרך ארוכה, הודה למארגני האירוע ואמר: "בדרך כלל במקום הזה אנחנו מתכנסים להספיד את המתים שלנו. חשוב מאוד שנאמר תודה לחיים. השנים הופכות אותנו, השחקנים, למלאי צלקות ופצעים אבל אצל גילה כל פצע הצמיח פרחים".