שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כשקלישאה פוגשת את סטריאוטיפ
    הטיעונים הסוציולוגים הם הגיבורים של הנובלות, אבל הסימפטיה אליהם אינה מיתרגמת בהכרח לאמפתיה לדמויות הקלשיאתיות. אריאנה מלמד לא השתכנעה מ"יתומים" של סמי ברדוגו
    הגיבורים האמיתיים של "יתומים" - שתי נובלות של סמי ברדוגו המאוגדות בספר שזה שמו - אינם בני אדם. הגיבורים הם טיעונים מתחום הסוציולוגיה על הגירה ושבר-זהות, על כוחה המצמית של עדתיות, על יחסי מרכז-פריפריה, אשכנזים-מזרחים, מהגרים וילידים, אדונים ועבדים. בין אלה לאלה, בין המתחים הצפויים מאוד המתגלים ביניהם, הדוברים בשתי הנובלות חרדים מאוד. יחיאל, המספר בגוף ראשון את עלילותיו ב"אחי הצעיר יהודה", חרד לגורלו-שלו על סף הגיוס ולמצבה של משפחתו שמתרחש לה "המקרה של הנס", בלשונו: אמו בת ה-52 הרה ללדת. המקרה של הנס מתקבל בשתיקה כנועה, כהשלמה עם "גורל" על ידי דור המהגרים: אמו ואביו כאחד הם אנשים שבורי-זהות, ועוד יותר מזה – הסבתא העיוורת החיה בביתם והקרויה כאן "יקוטה", ורק לקראת סוף הנובלה יתברר שיש לה גם שם פרטי, שלא היה ידוע ליחיאל.

     

    חייו משמימים עד מאוד: אין לו שאיפות וחלומות, תשוקות גדולות או תוכניות באופק. הוא נאחז בבטחון היחסי של החיים ב"שכונה", ויותר מכל הוא מיטיב לתאר את הפכים הקטנים של עולמו: הביוגרפיה של מרפסת הבטון הביתית נהירה לו יותר מסיפור חייהם של הוריו, מסיפורו-שלו. הסיפור מפורק לחלוטין, שכן החיים בטרם-הגירה אינם נושא לשיחה בביתו של יחיאל (המשפחה קוראת לו יחיא), והם מגיעים אל תודעתו בתיווכה של הטלוויזיה, בסרט של היצ'קוק שמתרחש במרוקו והקרנותיו הספורדיות מנכיחות עבור יחיאל עולם מופלא, אוריינטליסטי ומזויף כולו, בו התקיימו אפילו חוקי טבע שונים מאלה הנוהגים בישראל: "הייתי מפצה את הסקרנות ושואל גם על הטבע והביולוגיה של הגוף מהתקופה של פעם. כנראה הדורות של חוץ-לארץ שמרו את עצמם לא-משתנים. משהו בקשרים ביניהם היה ידוע, וכאן זה לא עובד ככה", הוא אומר לעצמו בשפתו ההיברידית. השפה הזאת מאנישה דוממים ומערבבת נושאים ומושאים, משופעת בדימויים סינסתטיים שמתיכים את כל החוויות החושיות גם יחד לבליל מוזר. הכלב "מצטרף אלי בדמיונות", האוכל "מכיר את הגוף שלנו טוב", המנות "גדולות ושבעות", בפנטזיה על הצבא "צריך שתהייה לנו השתתפות מבינה של השכל והלב", גם כדי שהחיים ישתנו: "מרגישים שבמקומות הקטנים של המדינה לא קורים הדברים הרציניים", מהגג יחיאל, "רק הצבא יכול להוציא אותי מכאן ולמשוך את החיים שלי לאמצע".

     

    ובינתיים, לא-באמצע, כלומר – במה שפעם קראו לו בטון מזלזל "השוליים", חווה יחיאל הבלחות של ישראליות אחרת לתוך חייו הפרטיים: זכרון מטקס יום עצמאות בבית הספר, בו התחפש לבן גוריון. עימות עם בעל-אדמות שמדבר בשפה גבוהה ואשכנזית-בעליל. מפגש עם טעמה של ההחמצה הביורוקרטית כשהוא ניאות סוף סוף להפוך לשכיר יום זמני בתדיראן. מפגשים חטופים עם מלים וזכרונות של שירי ארץ ישראל. בכל פעם שהישראליות מתערבת ב"דיבור השקט" של יחיאל, יוצרו משחרר עוד קלישאה סוציולוגית אל הנייר, ובכל פעם שהמפגשים והעימותים הללו מתרחשים יחיאל נותר תלוש, חסר זהות ומנוכר בתהיותיו, כמעט מחוק מאישיות, כאילו הוא צריך, על פי השקפת המחבר, להוכיח את קיומה של דמות ארכיטיפית של בן הדור הראשון להשכחה מאורגנת, לדיכוי תרבותי ולשוני, לניוול סביבתי.

     

    הסימפטיה לטענות מתחום הסוציולוגיה אינה מיתרגמת בהכרח לאמפתיה לדמות. להיפך: היא מעלה תהייה נוספת על מניעיו של המחבר שבחר לברוא דווקא דמות כל כך צפויה וקלישאית, דווקא דמות שמתכתבת ביעילות גדולה עם הסטריאוטיפ של בן המהגרים המזרחי הדפוק, עד שהיא משחקת דווקא לידיהם של ממציאי הסטריאוטיפ. ואם לא השתכנעתם, כדאי שתזכרו כי לילד שייוולד לאם המבוגרת יקראו יהודה, ולנובלה קוראים "אחי הצעיר יהודה". במקרה שלא הבנתם עד כמה הנתק מן ה"ישראליות" גדול כאן, קיבלתם בעיטה לזכרון הקולקטיבי בו מסומנים יחד השכול, מלח הארץ והאשכנזיות בשם הנובלה. אין לשם הזה הד בסיפור.

     

    אין סבירות עלילתית

    קשה עוד יותר להתמסר לטענה בדבר הדיכוטומיה המוחלטת בין "כאן" ל"שם", המופיעה ב"יתומים", הנובלה השנייה בקובץ. הפעם הדובר הוא מי שהיה בעצמו מהגר, בילדותו שנקרעה ממנו (כשלושים שנה לפני ההתרחשויות), ועד עתה לא מצא את מקומו הנכון בתוך ישראליות רופפת, שבירה ומוכת-פיגועים. כאן הטענה על שבר הזהות והזכרון מקצינה עד כדי השתלטות מוחלטת על המספר, על הסיפור ועל חובתו הבסיסית של יוצר לברוא סבירות עלילתית, מעבר לסבירותם של עיסוקי הטריוויה של דמויותיו. שמואל שטרית, עובד מסור בלשכת הרווחה, מוצא לכאורה את "הישראליות" שלו בקשר עם רחל, אשכנזייה ובת יחידה לניצולי שואה. אבל מתוך הקשר הזה, מתוך המשפחה הממוצעת עד כאב שהוא מקים (שני ילדים, דירת שיכון בפתח תקווה), אין כדי לרפא את השבר. ורחל חולה. מה אירע לה? לא ברור. אחר כך רחל נעלמת מן הבית, ובמקום לבצע סדרת פעולות הגיוניות לבירור הנסיבות להיעלמה, מצליח הגיבור רק להתכדרר בתוך אומללותו ולהגג.

     

    הקשיבו לו, כשהוא מטופל בדוד ודרור הקטנים והקונקרטיים לגמרי, בבוקר אחרי ששתה כמה כוסות יין וגילה שרחל לא שם: "האפלה שאני זוכר מהלילה כל כך שונה מהאור שעכשיו, שיש בו כמות מצומצמת של זיכוך – ובכל זאת הרגשה רעה לא מפסיקה אצלי. השכנוע העצמי לא עוזר. מה לעזאזל קרה איתה? רחל מטושטשת ומחוברת לי עם המדינה הקשה ועם זכות קיומה. עוד מעט נסגרת כאן שנה של דמים ודיבורים נוראיים. זאת רק השנה השנייה במאה החדשה שהתחילה. היו לי ציפיות ממנה... היתה הרגשה שקור משהו לא טבעי ומציאות חד פעמית מתרחשת, כאילו העבר נמחק ולא ייבדק יותר, ורק מה שעכשיו קובע, ובקרוב תעלה לאויר הצהרה צעירה וגאה, שמתחילה היסטוריה של הווה חדש, כזה שלא ידענו. כל זה מעביר בי כעס שיוצא ממני ונדחף אלי בחזרה. הראש עושה דו קרב עם ארץ ילדותי, שלא הספקתי להיות בה נער מתבגר. מה היה קורה אם הייתי נשאר שם ומצליח לראות דברים פתוחים ורחבים, אופק מדברי שמתחבר על עיר בצבעים חזקים. כמה הייתי נפעם כשהערב היה מגיע בגוון כחול שלא נעלם בלילה, ועליו מתלבש כתום על הבתים המאובנים שעומדים ליד באר מים או נווה קטן".

     

    אם הגיגים כמו אלה משכנעים אתכם במציאותה של הדמות הדוברת, ודאי לא תשאלו את עצמכם מדוע המחבר משאיר את העניין המרכזי בסיפור לא פתור בכלל: האם שמואל בשכרותו תקף את אשתו או גרם לה נזק? האם איבד את זכרונו הקונקרטי לחלוטין משום שהוא מתגעגע כל כך למקום אחר? האם הסיפור מחייב עימות לא-גמור בינו לבין רחל הנמצאת באורח פלא בבית חולים? הכל מתגמד כאן לעומת הרצון העז של המחבר לטעון טענה. "יתומים" מוכיח רק את קיומה, לא את אמיתותה – וודאי לא את ערכה הספרותי.

     

    "יתומים", סמי ברדוגו. הספריה החדשה, 196 עמודים
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    "יתומים". העניין המרכזי נותר לא פתור
    עטיפת הספר
    הטבות למנויים
    מומלצים