שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    כמה שזה עצוב וקשה להתחיל מבראשית

    אני רגילה למקום העבודה החייכני, לאנשים שסביבי, לגעגועים הלא מרפים, לשגרה. רגילה להאשים את העבר הלא פשוט שלי, רגילה לא לאהוב את הילדה שבי, רגילה לחשוש. רגילה כל כך אליו, אל ההוא שכבר לא רלוונטי

    חברה טובה שלי אמרה לי בשיחה שתפסנו השבוע "את יודעת מה הרבה יותר חזק מאהבה?" הסתכלתי מסביב, מחפשת תשובה לשאלה שנזרקה מאי שם אל המוּדעות. מה יכול להיות יותר חזק מאהבה? חשבתי לי. ואז, בפשטות שהטרידה אותי, אמרה לי ליאתי: "מותק, זה ההרגל! כוחו של ההרגל הרבה יותר חזק מכוחה של אהבה".

     

    למרות שדיברנו על כוח ההרגל בתוך הזוגיות, ושלמעשה די ברור שכשרגילים למשהו הרבה יותר קשה להרפות ממנו, אני חייבת להודות שלרגע זה זעזע אותי. ככל שתקתק השעון והרהרתי בתשובתה האבסולוטית של ליאת, הבנתי שלא יכולתי לחשוב על משפט יותר נכון ואמיתי ומשקף את המציאות שלי מהמשפט הזה.

     

    אני רגילה. רגילה למקום העבודה החייכני, לאנשים שסביבי, לגעגועים הלא מרפים, לשגרה. רגילה להאשים את העבר הלא פשוט שלי, רגילה לא לאהוב את הילדה שבי, זו שלעיתים בוחרת בשבילי, רגילה לחשוש. רגילה כל כך אליו, אל ההוא שכבר לא רלוונטי. וכמה שזה עצוב לי, וכמה שחנוק לי. האיש הזה, עם הבחירות המשונות שלו, השאיר אותי בעולם שלא כולל אותו. הנשמה שלי חיוורת בגללו.

     

    להמשיך לצעוד באפלה, לנסות להתחיל מבראשית

    לבד לי פתאום, ואין לי את מי לאהוב. ואין לי למי לשלוח חיוך של בוקר. וחורף, וקר בעיקר. הסוף הזה לקח לי את התקווה, וגם את הייאוש. גם את המתוק, וגם את החמוץ. גם את הסיוט, וגם את החלום. גם את החולשה, וגם את הביטחון. נותרתי לבד ביער החשוך, ואין לי שום ברירה אלא להמשיך לצעוד באפלה. לנסות להתחיל מבראשית. אולי הכל כתוב, אבל כלום לא ברור לי, רק הרשות נתונה. וכאן יש לי הזדמנות להתמודד עם בחירה.

     

    אני רוצה מקום בטוח ללילה הזה. הבדידות נושפת לי מן החלון, וריח האדמה הרטובה מחזיר אותי לחורפים מילדות, למבולים אחרים. לשלג צחור, לצינה איומה, לפחד.

     

    בתוך כל ההרגלים שלי והשגרה, נעלמה לי השמחה. התעייפתי מהר מהמרוץ הפרטי שיצרתי לעצמי - העבודה והלימודים, שיעור ההתעמלות, חוג ריקודים, חברים, דייטים לא ממש מוצלחים, אהבה בלתי אפשרית, טלוויזיה, ספרים, סרטים, שיטוט בקניונים, שיחות חולין. עוד קפה ועוד אחד. ושוקולד. הכל הפך מעושה. אני רוצה ודורשת מעצמי קצת יותר ממה שקיים לי בעולם הזה.

     

    תמיד מנשפת בעורפי לחישת הפרידה

    העיניים השחורות שלי עם מבטן המלוכסן מבריקות לנוכח הריק. קשה לי לצאת אל החוץ ולהאמין בסוג של "יחד", כשתמיד מנשפת בעורפי לחישת הפרידה. זה דורש מאמץ ניכר לקום מן ההרגל המשתק ולהתחיל לצעוד מההתחלה. רוח סערה מלפנים הודפת אותי לאחור, מכה על פניי, ממאנת לאפשר לי לצעוד קדימה. קוראים לה חרדת נטישה. אני לא טובה במשחקים שבין גבר לאשה, שונאת להיות חלק מהצגה. אז אני כנה מדי ואמיתית ונאמנה לעצמי, ובדיוק ככה אני נשארת לבדי.

     

    אני לא רוצה להרים ידיים, אבל אם כל קשר סופו בהתרה, אני אמשיך להישאב אל השגרה, בודדה ככל שתהיה. אני לא בנויה לסופים, לא מסוגלת להקהות חושים. לא יכולה לחשוב שוב על שברים ורסיסים מדממים בי.

     

    אני מבקשת שקט, פעם אחת בחיים. יציבות, ביטחון שיצמח מתוכי, יטפס כמו בוגנוויליאה הישר מתוך ליבי היתום אל כל חלקי גופי, ימלא אותי עלים ירוקים ופרחים סגלגלים מלבלבים ויביא לי אמונה ותקווה במה שאני כל כך מנסה אבל לא מצליחה לראות - זוגיות ואהבה, שלובים בהרמוניה מופלאה.

     

    תראו אותי, רוצה ולא רוצה. שוב מרפדת לעצמי את הקונכיה, מכינה לי כוס קפה ומביאה לי עוגיה. מחייכת תוך דגדוג הדמעה. נעלבת מעצמי. כועסת ובוכה. הייחודיות שבי יפה, אבל קשה להכלה. היגיע האדם שילמד אותי מהו "יחד" אחרי שנים לא מבוטלות של "לבד"? היבוא האיש שיהווה לי עוגן? האם מישהו יופיע מאי שם ויאסוף את חתלתולת הבית שאני, יראה לי עולם חדש ומנהגים אחרים, ימסור לי באומץ לב ובאבירות מידע שטושטש על משחקי אהבה, אותה האהבה שכבתה בי? היבוא האיש הזה שיחבק אותי וישכיל להתבונן קודם כל בנפשי המורכבת, המפרפרת בתוך הקנקן היפה הכולא אותי?

     

    נדמה לי לעיתים שמוטב לזו שבתוכי להמשיך לכסות את עצמה. לקרוא עוד שיר אהבה ישן של יהודה עמיחי, עוד אגדה של נסיכה קסומה, לראות סרט אימה לא מציאותי וסדרה אבודה קצת כמו שאני, ולנוע בתוך ההרגל. כך הכי מוכר ונוח לי בינתיים.

     

    יום אחד, מתוך הכלום, משהו בי יצמח ויקום

    עד שיום אחד, מתוך הכלום, משהו בי יצמח ויקום. ויהיה בו כוח ועוצמה, והוא לא יהיה תלוי בגבר אצילי או באביר אגדי, אלא אך ורק בי. ובאותו היום החולשה תישאר חבויה היטב בתוך הקונכיה.

     

    כי אני כן רוצה לבנות אותי מחדש, להיוולד ליום אחר, לראות אותי מחייכת חיוך מאיר ולא כהה ואפל. אני מאוד רוצה לשנות דפוסים שגויים וקבעונות מיותרים. להיפטר מכל ההרגלים הלא נכונים. אני רוצה, אבל לא פשוט לי. בטח שלא עכשיו, "כשאין שמיים, רק עננים של חוסר ודאות". אני מאוד משתדלת לא לחשוב על מה היה קורה אילו הדברים היו אחרת. אני עדיין חוטא בלחשוב על האיש ההוא. אני מתחילה להיות מודעת לבחירות ולבריחות שלי. אני יודעת שבתחילתו של דבר וגם בסופו זה רק אני, עצמי ואנוכי.

     

    אבל לפני השינויים והמהפכות, אני עדיין צריכה קצת זמן. פאוזה קטנה לעצמי. שתאפשר לי לנשום באופן נקי. להניח למחשבות ורק לכמה רגעים פשוט להיות, בלי הסברים ובלי משמעויות. ככה כמו שאני, בתוך ההרגלים והקבעונות שכולם בחירה. טובה או רעה, אבל שלי.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בסופו של דבר זה רק אני ואנוכי
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים