מלחמת הקלישאות
הסופר, המחזאי והעיתונאי עלא חליחל כתב מחזה ראשון בעברית שמציג במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר. "מישהו צריך לעמוד ולהשתין בקשת על הקלישאות של כולנו ולבדוק אם אנשים יגידו שזה גשם או שאולי בסוף יבינו את המסר". ראיון
החייל המסור בהחלט רעב ועייף. הקרבות מדכאים את מצב רוחו, הבטן מקרקרת וכאילו זה לא מספיק, בשל אופיו הרופס והכרסום המתמיד במוטיבציה להלחם, הוא יודע שלעולם לא ישמח עלי קרב כמו החייל המסור. "נפשו של החייל יפה בקרב. יופיו של הקרב מרומם את רוח העם, משבית את שמחתם של האויבים, מנחית מכות קשות על המורל שלהם, מזיין אותם בתחת", הוא מדקלם בגמגום את קלישאות המפקד.
"החייל המסור בהחלט" הוא מחזה חדש וראשון בשפה העברית פרי עטו של הסופר, העיתונאי והמחזאי הפלסטיני עלא חליחל. ההצגה, בבימויו של שלמה פלסנר ובכיכובם של השחקנים יונתן רוזן, פיני טבגר ותומר בן דוד, מציגה החל מחר (ד') בבכורה במסגרת פסטיבל "תיאטרון קצר", שנפתח באולמות צוותא. "זו פעם ראשונה שאני כותב מחזה בעברית ומציג אותו בפני קהל יהודי ישראלי ועוד בליבה התל אביבית", אומר חליחל, "זה חשוב לי מאד לתקשר אתכם גם בגלל המצב וגם כיוצר עצמאי שיש לו מה לומר לעולם בין אם הוא יהודי ובין אם הוא ערבי. בגלל בעיות התקציב של התיאטרון הפלסטיני, הוא זוכה למעט מאד חשיפה והפסטיבל בצוותא הוא במה טובה להעברת מסרים חדשים".
חליחל, יליד כפר ג'יש המתגורר כיום בעכו ומלמד תיאטרון ערבי ופלסטיני במכללת ספיר, אולי אינו מוכר לקהל הישראלי, אך נחשב לאחד הקולות החדשים המבטיחים בספרות ובמחזאות הפלסטינית העכשווית. הוא חתום בין היתר על הרומן "הקרקס" ואסופת הסיפורים הקצרים "סיפורים לעת מצוא" שפרסם בערבית לצד מחזות כמו "דיאב", "הרעלת זעתר" והמופע הסאטירי "שוקראן" שהציג בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר.
בכתיבתו התיאטרונית הוא מנהל דיאלוג מתמיד עם השירה וגם הפעם עולים מהטקסט המתריס לפרקים ניחוחות פואטיים. "בספרות שאני כותב אני מתרחק מפואטיקה, אבל זה בהחלט קיים במחזות שלי", הוא אומר, "יש לי תפיסה רומנטית לגבי התיאטרון בגלל שיש בו אולי מהפואטיקה להמונים". הוא מודה שהשימוש בשפה השירית מרחיק במידה מסוימת את הצופה מהתכנים הנוקבים שהוא מציג. "אני אוהב לענות את הקורא או הצופה שלי, לא לעשות לו חיים קלים. גם לעצמי אני לא עושה חיים קלים ובוודאי שהציפייה שלי מהצופים והקוראים היא שיעבדו קצת בשביל הטקסט".
המחזה משתמש במלחמה ובמיליטריזם בעצם כדי לדבר על שרשרת המזון ועל שכרון הכוח.
"התמה המרכזית והעיקרית של המחזה היא רעב ומה אנחנו עושים בשמו. אני מדבר על רעב לשלטון, רעב לאוכל, רעב לסקס לסיפוק יצרים. בחרתי למקם את התמה בתוך מלחמה כי בה הרעב מיושם בכל התחומים. כשהרעב לנצח הופך למטרה העיקרית ואין אחרת מלבד, כל שבתוכנו יוצא".
כל העם מפקדים
שליטה היא שם המשחק במחזה שגיבוריו כולם יוצאים משליטה. "אני רעב, המפקד", אומר החייל המסור בהחלט למפקדו שמהסה אותו. "חייל רעב לא יכול לנצח, המפקד", הוא ממשיך ומקבל את התשובה: "חייל הנאמן למולדתו, הנאמן לאנשים שהוא מגן עליהם, יכול להלחם גם בלי לחם". עלא חליחל אמנם לא נחשף ליחסי מפקד-פקוד בשורות צבא הגנה לישראל אבל מצליח להפוך את הקונקרטי לאוניברסלי. "כולנו מפקדים. את מפקדת עכשיו על צוות הצילום שלך, ואני, כשאני נכנס למטבח להכין לאשתי מג'דרה, אני המפקד של המטבח. כולנו תופסים פיקוד לפחות חמש פעמים ביום בכל תחומי החיים והשאלה היא עד כמה אנחנו הולכים עם זה הלאה, איפה אנחנו עוצרים".
בהצגה, כמו בקריקטורה, מקצין המחזאי את הסיטואציות לממדי אבסורד ומצטט קלישאות משומשות של מנהיגים המנפנפים בהן כבאידיאולוגיה. "בכל העולם מתנהלות מלחמות באצטלה של אידיאות", אומר השחקן פיני טבגר המגלם בהצגה את דמותו של החייל המסור בהחלט, "המחזה מעלה שאלות לגבי לגיטימיות של פעולות, הומאניות וזיוף. על מנת לגרום לאנשים בין אם הם לוחמי צה"ל, החיזבאללה או צפון קוריאה, להרוג מאסה של אנשים אחרים צריך לצייר להם תמונת עולם ולהתעקש שזו האמת היחידה. כל סדק, כל חולשה, כל סימן לאינדיבידואליזם לא בא בחשבון ומאיים לפרק את הקבוצה".
קשה להאמין שהמחזה הזה נכתב טרום ימי מלחמת לבנון וכשמחוץ לאולם התיאטרון ממשיכים הקסאמים ליפול על שדרות, התחושה היא שהתיאטרון והחיים מתערבבים. השחקנים מסכימים שיש במחזה התרסה נגד הכוחניות, המלחמה ורעב לשליטה ומצד שני מדברים על רבדים פחות ברורים מאליהם. "יש כאן גם נגיעה בבדידות, כמיהה לקשר ולאהבה, תשוקה לא ממומשת, יצרים שהם מעבר לקסאמים ולשדרות", אומר השחקן תומר בן דוד המגלם את דמותו של המפקד, "זה מדבר על פיקוד, על כשלון בתוך המסגרות הקטנות, על בגידה בקשר. זה על דחפים אנושיים שדופקים לנו את החיים".
חליחל יודע שהוא נוגע באש, אבל לא מפחד להישרף בלהבה. "תיאטרון טוב במהות שלו הוא תיאטרון חתרני, פוליטי, מערער, מעלה שאלות, משניא את היוצרים על הצופים וגורם להם ללכת הבית ולומר: תראו מה עשו לי החארות האלה, איך ניפצו לי את כל הקלישאות של החיים שלי ומי זה הערבי הזה שיבוא לכאן ויגיד לי איך לחשוב".
אז זה התפקיד, לשבור קלישאות, לנפץ סיסמאות ולחשוף זיופים וחולשות?
"אני אוהב את זה מאוד. אם יתאפשר לי הייתי רוצה לכתוב מחזה על הקלישאות של כולנו ולהציג אותו גם בתיאטרון הלאומי הפלסטיני. למדנו מכם הרבה וגם המאבק שלנו מתבסס על קלישאות. לדעתי יש פה מלחמת קלישאות מאוד מסובכת. מישהו צריך לעמוד ולהשתין בקשת על הקלישאות של כולנו ולבדוק אם אנשים יגידו שזה גשם או שאולי בסוף יבינו את המסר החתרני".
