שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    שמש בקזחסטאן

    אם לא תיזהרו, "הדברים שמאחורי השמש" יקרע לכם את הלב. את "בוראט" לעומת זאת, תשנאו או תעריצו, אין באמצע

    שמש בוגדנית

    למשפחת גרוסמן יש סוד. עמית (זהר שטראוס), הבן הבכור שלא רוצה לעזוב את הבית, יודע מה הוא. נעמה (טלי שרון), ילדת הסנדוויץ' שלא מסוגלת להישאר בבית ומתלבטת באשר לזהות המינית שלה, יודעת מה הוא. האב (אסי דיין, שזכה על התפקיד הזה בפרס אופיר לא ממש מוצדק), אדם שהעביר את כפתור הרגשות שלו למצב כבוי והפך ליצור פסיבי לחלוטין, יודע מה הוא. האם, שיוצאת למסע לגילוי עצמי ובדרך מערטלת את עצמה ואת בני משפחתה באופן הכי מילולי בעבודותיה כציירת, יודעת מה הוא. רק בת הזקונים, עדי, הפנצ'ר של המשפחה, לא יודעת מה הוא הסוד. היא רק יודעת שזה קשור לסבא שלה, שאותו היא לא הכירה.


    משפחה בהסתרה. "הדברים שמאחורי השמש"

     

    הסרט מתחיל ביום ראשון וסופר לאחור עד יום חמישי בערב. באותו יום חמישי תגיע לסיומה עונתה של תוכנית הריאליטי שכל המדינה מדברת עליה, ובסופה על בחורה אחת לקבל הכרעה גורלית. באותו יום תיפתח גם תערוכת הבכורה של האם, שם היא תשיל מעליה שנים של שתיקה והדחקה ותחשוף בפני בני משפחתה מה היא חושבת עליהם. ובאותו יום יקרו עוד כמה דברים. אבל האם אכן יתקבלו הכרעות גורליות? או אולי החיים פשוט ימשיכו הלאה אל הספירה לאחור הבאה. כי אם לנסח את המוטו של הסרט: החיים זה לא ריאליטי. חמוד.

     

    הדברים שמאחורי השמש" הוא לא סרט חף מבעיות, מחוטים פרומים ומרגעים שלא מגיעים למיצוי, אבל זהו סרט בכורה מרשים ומרגש, כתוב ומבוים בדקדקנות מפעימה, שבו מה שקיים על המסך גובר בהרבה על מה שנעדר ממנו. כן, בסופו של דבר זו שוב דרמה משפחתית, מהזן המוכר מדי, על משפחה רגילה ולא מתפקדת, שבה אין דרמות יוצאות דופן או טראומות הרסניות, אלא פשוט נתק מוחלט בין כל האגפים. 

     

    יובל שפרמן מאזן את הבנאליות העלילתית עם יכולת מקסימה לכתוב סצינות ולברוא רגעים קסומים של אינטימיות פנים משפחתית, רגעי חסד שבהם לשבריר שנייה משהו עובד, מישהו עושה צעד כדי להתקרב לשני. אבל עוצמתו של הסרט מצויה בשפתו הקולנועית. יובל שפרמן לוחץ על כל הכפתורים, מגביר ווליום והולם בצופה באמצעות מוזיקה ותנועות מצלמה שמצליחות להדהד פנימה לתוך הלב. זו משפחה שלא מסוגלת להגיד מילה, משפחה בהסתרה, משפחה בהמתנה, משפחה שמתנהלת בסטטיות מאובנת, אבל הבמאי המשקיף עליה כופה על דמויותיו תנועה באמצעות הפורטרטים הקולנועיים רבי העוצמה שלו (הצילום בעל הנוכחות המופלאה הוא של ולנטין בלונוגוב, שבדרך מינורית בהרבה ריגש אותי מאוד במשיכות המכחול העדינות שלו ב"כנפיים שבורות").

     

      

    השפם הנכון

    סשה ברון כהן הוא מהאנשים האלה שמתאבדים על האמנות שלהם. עזבו לרגע את כל הדיונים מסביב ל"בוראט", והתמקדו שנייה במלאכתו של השחקן שמגלם דמות פיקטיבית ומשליך את עצמו שוב ושוב לגוב האריות. ברון כהן הוא לא סתם קומיקאי, הוא כמו זואולוג שמנסה להשתלב בחברה של דובי גריזלי, מתוך הבנה שבכל רגע אחד מהם מסוגל לקרוע אותו לגזרים. הוא לוליין שעובד ללא רשת ביטחון.


    גאונות שנראית כמו אידיוטיות. "בוראט" 

     

    מעבר לצדדים הקומיים שיש בסרט - אני לא זוכר את עצמי צוחק כל כך הרבה בסרט כבר שנים – ומעבר לביקורת החברתית המצמררת שהסרט הזה, לכאורה באופן אגבי, מעביר על החברה האמריקאית, יש ב"בוראט" גם ממד של מתח ואימה: האם ומתי השחקן שמאחורי הדמות הפיקטיבית יתרסק אפיים ארצה, יחטוף אגרוף, ילך צעד אחד רחוק מדי? או בקטנה יותר: מתי נראה את השחקן מציץ מבעד לכתפה של הדמות הגאונית שבדה. אחסוך לכם את המתח: זה לא קורה אפילו לשנייה. ולא בגלל שהבמאי והעורך שמרו על ברון כהן והשמיטו את הרגעים האלה מהסרט (אם כי אני משוכנע שגם זה קרה), אלא כי כשברון כהן נכנס לדמות, הוא פשוט לא מסוגל לצאת ממנה. זה די לא ייאמן לצפייה. אין כאן שחקן המבצע דמות, אלא ישות אחת, מושלמת. ומה שמדהים הוא שכבר ראיתי ישות קומית מושלמת לא פחות. קראו לה עלי ג'י. והמדהים הוא שאותו שחקן ביצע גם אותה. זה כבר לא עניין של כישרון משחק אלא חשד כבד לעיסוק בכישוף. אחרת אני פשוט לא מבין איך הוא עושה את זה. עזבו אוסקרים ופרסים, נתעסק במהות עצמה: סשה ברון כהן – ואני כותב זאת ביראה – הוא אולי השחקן הקומי הגדול ביותר מאז פיטר סלרס ואנדי קאופמן.

     

    "בוראט" הוא אולי בסך הכל סרט מתיחות, הוא אולי סרט שבדיחותיו וולגריות להדהים, הוא אולי קומדיה שמתנשאת על מושאיה. כך טוענים מעטים המתנגדים לה. והם כולם לחלוטין צודקים. אבל מדובר בסרט קולנוע נדיר: הוא נטול צביעות והוא אמיץ באופן בלתי רגיל. לא ייאמן שבאמריקה הופק סרט כזה – ובהחלט לא ייאמן שהוא זכה להצלחה מסחרית כזאת – שמעז לפרק לרסיסים את הפרוטוקולים הבסיסיים של ההתנהגות האמריקאית, ומה הכי מצחיק? לא העובדה שבוראט מוציא את מרואייניו טמבלים, אלא העובדה שלא משנה איזה דבר אידיוטי ומתסיס המרואיינים יגידו, בוראט תמיד יצליח להיות עוד יותר אידיוטי וקיצוני מהם. המרואיינים הם סימני אזהרה, בוראט לוקח את כל הצחוקים אליו. ובעיניי זה גם אקט של חמלה. הוא לא צוחק על המרואיין הספציפי, הוא לא מתלוצץ על חשבונו, הוא לא פוגע בו: הוא משתמש בו כדי לחשוף את האבסורד שעליו מושתתת הדמוקרטיה האמריקאית, שאמורה להכיל את כולם, אבל לא מסוגלת לסבול אף אחד. זו לא רק קומדיה קורעת מצחוק, אלא גם הסרט הפוליטי הכי תקיף שראיתי זה שנים. לא פחות מגאוני.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לוקח את כל הצחוקים אליו. סשה ברון-כהן כ"בוראט"
    לאתר ההטבות
    מומלצים