זו הביורוקרטיה, טמבל
עשורים של שחיתות ומינויים פוליטיים שיתקו את משרדי הממשלה, המשטרה והצבא. אולמרט, הנה האג'נדה שחיפשת
סקרי דעת הקהל הרבים, שנערכו ופורסמו מאז הקיץ האחרון, מעידים כי הרוב מאשימים את ההנהגה הפוליטית והצבאית בכשליה של מלחמת לבנון השנייה. הציבור מאוכזב מהתנהלות הממשלה והצמרת הביטחונית. ההתארגנות הכושלת לתחקור, הפקת לקחים ותיקון הקלקולים; אוזלת היד אל מול מצוקתם של תושבי שדרות מוכת הקסאמים; המריבות הקטנוניות והספינים שהצמרת הפוליטית מייצרת חדשות לבקרים - כל אלה נתפשים כהוכחה לכך שהקברניטים המנהלים כעת את ענייני המדינה אינם מסוגלים לתקן את הדרוש ולהתמודד עם האתגרים והאיומים העתידיים הניצבים לפתחנו. השורה התחתונה: העם בישראל מזהה ריק מנהיגותי ורואה בו סיבה לחרדה קיומית. העם צודק, אבל רק חלקית.
משבר המנהיגות הוא רק סיבה אחת, ודווקא לא החשובה ביותר, לכשל התפקודי המתמשך של השלטון בישראל. הסיבה האחרת, החמורה יותר, היא התנוונות המינהל הציבורי והשחתתו, שכתוצאה מהן כורסם במידה מדאיגה כושר הביצוע של כמעט כל זרועות השלטון - משרדי הממשלה, צה"ל וגם המשטרה.
כולנו מכירים, מניסיוננו האישי, את חוסר היעילות, את הביורוקרטיה החונקת, את מאבקי הכוח והכבוד ובעיקר - את האנשים הלא-כשירים לתפקידם, שמחזיקים בעמדות מפתח בסקטור הציבורי. תופעות אלו, במידה זו או אחרת, תמיד היו שם ותמיד העכירו את איכות חייו של האזרח. אבל במצבי חירום ומשבר, ידע בדרך כלל השירות הציבורי במדינת ישראל להתעלות על עצמו ולתפקד במאות אחוזים טוב יותר מאשר ביום-יום.
הפקידים וקציני צה"ל הם שיזמו והובילו, כשהפוליטיקאים הכזיבו במלחמת ששת הימים; פקידי האוצר ידעו להציע לממשלה את הפיתרון הנכון ולבצע אותו, כאשר המשק היה נתון בשנות השמונים בסחרחורת אינפלציונית של מאות אחוזים; הממסד השלטוני תפקד לא רע גם בחודשים הארוכים שבהם שכב ראש הממשלה בגין ספון בביתו מבלי יכולת לתפקד. לא כך היה במלחמת לבנון האחרונה, עת העורף הופקר ונזקק לחסדי ארגונים וולונטאריים, ולא כך גם היום, כאשר החלטות הממשלה על מיגון יישובי הנגב המערבי, על לחימה בפשע המאורגן, על פיתרון משבר הרשויות המקומיות ועוד ועוד - נשארות בגדר אות מתה.
לשכת עבודה בלשכת השר
השיתוק שאחז בשנים האחרונות במערכת השלטונית הוא חסר תקדים. הוא אינו נובע מחוסר מנהיגות של הפוליטיקאים. אי-אפשר לומר על אריק שרון, למשל, שהיה חסר כושר מנהיגות. אבל גם הוא היה צריך להכות באגרופו כמה פעמים, כדי שגדר המערכת תתחיל סוף-סוף להיבנות. גם מזימה אין כאן. השיתוק הזה הוא בראש ובראשונה תוצאה של עשורים של שחיתות פוליטית, שביטויה העיקרי היה אלפי מינויים לא ראויים של אנשים חסרי כישורים ויכולת למשרות מפתח - החל ממינוי קבלני קולות ושרתים פוליטיים למנכ"לים וראשי אגפים, וכלה ביצירת כפילויות ויחידות-סמך לא נחוצות עבור נאמני השר. וכשהתחלף השר כעבור שנה-שנתיים, לעתים כעבור כמה חדשים, עקב משבר קואליציוני - חזר התהליך על עצמו. כך, ללא מדיניות ארוכת טווח וסדר עדיפויות, נותרה הפקידות הנמוכה להתמודד לבדה עם הבעיות האמיתיות, מבולבלת מהנחיות סותרות ומנסה לרצות את השר התורן ומקורביו.
המפולת הגדולה הגיעה דווקא כאשר התקבל ויושם החוק לבחירה ישירה. עם הזמן הפכו מרכזי המפלגות הגדולות למפלצות תאבות ג'ובים, ואילו המפלגות הקטנות יותר שחברו לקואליציה הפכו את משרדי הממשלה לצינור להזרמת כספים לקופותיהן - וללשכות עבודה לתומכיהן. סיבה אחרת לניוון השירות הציבורי היא הקיצוץ המתמיד בתקציבי הפעולה של משרדי הממשלה, שגרם לעומס לא סביר על הפקידות ולאימפוטנציה תפעולית כרונית. הסיבה השלישית היא הסבך הביורוקרטי והמשפטי, שנועד למנוע שחיתות אך בפועל משתק את המערכת ומעודד אינסוף דיונים וברברת, שממזמזת וטוחנת עד דק כל פרויקט עד שהוא מאבד את האקטואליות שלו ומפנה את מקומו לפרויקט-מחמד חדש, אשר זוכה בתורו לאותו טיפול.
אפשר להעריך שגם אם היה השלטון בישראל יציב פוליטית, וראש הממשלה לא היה נאלץ לעסוק כל העת בשרידותו ובשרידות הקואליציה - המצב לא היה משתנה בהרבה. כל עוד תימשך תרבות המינויים הפוליטיים, כל עוד לא יהיה למדינת ישראל "סיוויל סרוויז" אמיתי שיפעל בהכוונת הממשלה אבל על פי אמות מידה מקצועיות - לא תשתפר יכולת התפקוד של השירות הציבורי. רפורמה פוליטית מתונה עשויה אמנם לסייע להבראה, במונעה חילופים תכופים בצמרת הפוליטית של משרדי הממשלה. אבל מה שנחוץ באמת זו רפורמה בתרבות השלטון וקביעת אמות מידה מקצועיות נוקשות לאיוש משרות בשירות הציבורי.
כדי להיחלץ מהשיתוק התפעולי הקיים, צריכה הממשלה לגבש מדיניות וסדרי עדיפויות לאומיים בכל התחומים; לקבוע חלוקת עבודה ברורה ולהציב משימות למשרדים השונים, לצה"ל, למשטרה ולקהילת המודיעין. המשרדים והגופים האחרים צריכים להכין תכניות עבודה שנתיות ורב-שנתיות, והשרים צריכים לפקח על ביצוען. וזה לא הסוף: שרי הממשלה והמנכ"לים של משרדיהם יתבעו לדווח כל רבעון לממשלה על התקדמות ביישום התכניות והפרויקטים, ולספק הסברים אם וכאשר הביצוע מפגר או נכשל. הדיווחים הללו, לבד מנושאים ביטחוניים מסווגים באמת, יפורסמו ברבים, והציבור יהיה מסוגל לשפוט ולתגמל בקלפי את הפוליטיקאים על פי הישגיהם בתחומי אחריותם, ולא על פי הופעותיהם בתקשורת. אם מחפש ראש הממשלה אולמרט אג'נדה ראויה - הרי היא לפניו.
לפנייה לכתב/ת 
