שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    איפה אנחנו ואיפה הגלות
    היהודים המבוססים שמעבר לים שומעים עלינו בתקשורת, ונחרדים. איך מחזירים את מדינת ישראל למוקד העם היהודי?
    כשהושבעה ממשלת אולמרט, דיברתי עם חברים ממנהיגי יהדות ארצות-הברית, וכל מה שאמרו לי היה: "זה לא רציני". מינוי של "חברים" או "אילוצים קואליציוניים" לתפקידים בכירים במדינה, שנמצאת תחת איום אסטרטגי וטקטי, זהו מעשה לא אחראי ולא רציני. אין זו הנקודה היחידה בה התמונה של ישראל, כפי שהיא משתקפת בעולם, לא מעידה על יציבות. התמונה מתחילה להפחיד גם את ידידנו, שמתחילים לחשוש.

     

    בשבוע שעבר חזרתי מוועידת ה-GA בלוס אנג'לס. פעם בשנה מתכנסים ראשי הפדרציות מצפון-אמריקה לדיונים חשובים בענייני יהדות, פלורליזם, חינוך וישראל. השנה עסקו הרבה במלחמה ותוצאותיה. גם האיום האיראני והשלכותיו לא נפקדו. אולם הכרזה שעמדה מאחורי הנואמים היא שמשכה את תשומת לבי - אותה סיסמא, שגם בסוכנות היהודית משתמשים בה: PEOPLEHOOD ("עמיוּת" בעברית) התנוססה שם.

     

    לפני כשלוש שנים השתתפתי בכנס של ארגון "קול דור". הארגון מורכב מצעירים יהודים מכל העולם. אלה חבר'ה טובים ואידיאליסטים בשנות השלושים לחייהם, שרוצים לפתח את הקשר ליהדות "בגובה העיניים". מתוך הכרה את מצב הקהילות בעולם, חשבתי שזו הזדמנות נפלאה. עד שהבנתי את מטרתם: ישראל איננה עוד המרכז אלא עוד קהילה - בגובה העיניים... ישנן קהילות בפריז, בסידני, בניו-יורק וגם בישראל. והנה, השבוע אמר לי ראש אחת הפדרציות: "ישראל הינה קהילה יוצאת דופן".

     

    עוקפים את איפא"ק משמאל

    המושג "עמיות" אומר שבעצם, העם היהודי הוא במרכז, ולא אותה לאומיות שבאה לידי ביטוי בהקמת מדינת ישראל. הגישה הזו מזכירה גם את התנכרות הציבור החרדי למדינה ומוסדותיה. מניע שונה, אבל תוצאה דומה. מה קרה שחלק מיהדות העולם אינו רואה בישראל את מרכז השאיפות היהודיות? אפשר לומר - כפי שאמרו לי פקידי ממשל ישראלים - שהם "מחפשים תירוץ להישאר בגלות".

     

    אבל צריך להבין: רוב היהודים החיים מעבר לים לא חושבים כלל שהם בגלות. למי מהם שמעוניין בכך יש חינוך יהודי, בתי-כנסת פורחים לכל הזרמים, קהילות ומוסדות קהילתיים מלאי פעילות ומצב כלכלי מעולה (בארצות הרווחה בעיקר). משם הם בוחנים את האלטרנטיבה. והיהודים המצויים בניכר רואים את ישראל דרך פריזמת התקשורת הבינלאומית ונחרדים. איומים קיומיים מבחוץ וכאוס שלטוני ומוסרי מבית. אם זו המדינה וזה המוסר של מנהיגיה, אזי אולי באמת צודקת העיתונות הבריטית בקיימה דיונים על שרידותה של ישראל.

     

    לניתוח הזה יש גם השלכות מעשיות: יותר ויותר קהילות משקיעות את משאביהן פנימה - יותר חינוך יהודי, יותר רווחה מקומית, יותר פיתוח בקהילה. ההשקעה בישראל יורדת. היא עולה כאשר מוכרז גיוס חירום, וגם אז, ניתוח של התורמים מראה שהכסף בא כמעט כולו מן התורמים המסורתיים הגדולים. מהקהילות עצמן - כמעט ולא. בכנס חירום של פדרציה שגייסה 2.8 מיליון דולר הגיעו מאות חברים. האולם היה מלא. אפס כסף גויס...

     

    אני סבור שמדינת ישראל אינה עושה די לחיזוק הקשר בינינו לבין אחינו שמעבר לים. אני חושב שיש שם הרבה נכונות, ובדרך הנוכחית אנו מפספסים. אבל צריך להקשיב לקולות החדשים: המיליארדר ג'ורג' סורוס מקים ארגון מתחרה לשדולה הישראלית איפא"ק. מטרתו לומר לממשל בוושינגטון שלא כל בקשה ישראלית עולה בקנה אחד עם האינטרס האמריקני; לא כל בקשה של איפא"ק צריכה להיענות. סורוס, הידוע בעמדותיו השמאלניות המובהקות, עלול להחליש מאוד את הברית האסטרטגית. הוא גם חותר תחת האמון ההדדי בין המדינות.

     

    להפסיק להתנצל

    לאן כל זה מוביל ומה עלינו לעשות? הביטחון האמיתי שלנו לא מתחיל במשרד הביטחון; הוא מתחיל במשרד החינוך, עובר דרך הרווחה, ממשיך דרך הקשר לתפוצות (קרי הסברה) ובא לידי ביטוי במצבי משבר בביטחון. אילו הייתה לישראל הרתעה אמיתית, לא היה צריך להשתמש בכוח הצבאי. התיקון צריך להתרחש בשני מישורים: ה"מה" וה"איך". חידוש האמונה בצדקת דרכה של הציונות בעבר ובהווה, עם הצגת חזון להמשך - הם ה"מה". צריך להפסיק עם ההתנצלויות: באנו להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, אשר זכותנו עליה אינה עומדת למבחן דמוגראפי. ההכרה בזכויות אזרח למיעוט היא חובה, אבל זכויות אדם פרטיות לא צריכות להוביל לזכויות לאומיות. החשש לומר דברים ברורים לא מאפשר לייצג עמדה ברורה, פוגע בחינוך פנימה ובהסברה החוצה.

     

    במקביל צריך כאמור לטפל ב"איך". הטובים
    הפסיקו ללכת לשירות הציבורי או לפוליטיקה. לצערנו, גם חלק מקציני צה"ל המשובחים פורשים בשלבים מוקדמים. הצלחת ההיי-טק היא בזכות אלה שמאסו בפוליטיקה או בצבא. חובה להציג חזון לשינוי בחינוך ביחס לחלש ולשונה; להגביר את אכיפת החוק; להילחם על היושר הציבורי - שינוי תרבותי משמעותי נדרש מאיתנו. גם התקשורת תצטרך להשתנות - לעודד ולא רק לחפש מחלוקות.

     

    וההנהגה, מה יהא עליה? בספרו "אלט-נוילנד" העיר הרצל שהפוליטיקאים יהיו אלה שלא יחפצו בתפקיד. יש בינינו כאלה, אבל היום הם מתחבאים, לא רוצים להיכנס למדמנה. יש לנו עם נפלא שנראה כעדר ללא רועה. רק התגייסות של הנחבאים אל הכלים יכולה להביא למהפך - מהפך במצבנו בישראל, ובאופן בו מסתכלים עלינו בתפוצות. אבל למי יש אומץ להתחיל?

     

    הכותב הוא ראש המועצה האזורית גוש עציון

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים