מחפשים שלאגר

כמו בגרסתו המיוחדת ל"הקמצן" לפני מספר שנים, בחר גורביץ׳ לצאת מתוך המצוקות הכלכליות של התיאטרון שלו. כך, בתמונת הפתיחה, אנחנו רואים כיצד מנהל החאן המיואש (לירון ברנס המרשים) דורש בישיבת ההנהלה שהפעם לא יעשו לו עוד הצגת איכות, אלא שלאגר פופוליסטי כמו שיש לאחרים. הניסיון של המנהל האמנותי הכנוע (אודי רוטשילד המקסים) להיענות לבקשתו, מוליד קומדיה מטורפת, הנעה, כמו תמיד אצל גורביץ׳, בכמה רמות מציאות בובזמנית, ומסתיימת, כמו שהתחילה, על במת החאן, בתמונה המייצגת את מות התיאטרון האמנותי הישן והטוב.

מי שמייצג את חלום התיאטרון האיכותי ששבק, הוא שחקן החאן הוותיק, אריה צ׳רנר, המגלם את עצמו בתוך הסיפור הבדיוני. זהו עוד מהלך דרמטורגי מבריק של גורביץ׳, כי אין מי שמייצג יותר מצ׳רנר את האידיאליזם התמים והמיושן של החאן אל מול מכונות השיווק והסלבריטאות של תרבות הרייטינג הישראלית.

גורביץ׳ מתבל את האגדה האירונית שלו בפזמונים קלילים ועוקצניים, שכתב עלי מוהר המנוח, המבליטים את המסרים הסאטיריים, והזוכים להשלמה מדויקת במוזיקה היפה של יוני רכטר. להקת השחקנים של החאן, שיש בה שילוב יפה של פרצופים מוכרים וחדשים, עושה כהרגלה עבודה מצוינת בסגנון הגרוטסקי-קומי של גורביץ׳. ראויים במיוחד לציון כרמית מסילתי-קפלן, בתור מנהלת החשבונות השקטה והארסית, ומיכל שטמלר, בתור הנערה הרוסייה התמימה. יש לקוות שההצגה המצחיקה והמבריקה הזו תעשה לחאן את מה שמנהל התיאטרון בהצגה כל-כך מקווה - תיתן לו שלאגר היסטרי שירוץ כמו "בוסתן ספרדי" לפחות. מגיע להם, ובגדול!