שתף קטע נבחר

הקו הירוק של החשמונאים

ההיסטוריה היהודית לא מתחילה עם קום המדינה. חנוכה הוא זמן טוב להיזכר בעוד כמה קווים

בניגוד לכמה מידידיי, שמתגוררים כמוני בצד ה"לא נכון" של הקו הירוק, אינני מתנגד ליוזמתה של שרת החינוך להחזיר את הקו הירוק לספרי הלימוד. בין אם אתה מכיר או כופר בסמכותו, הקו חשוב במפת הארץ המצולקת שלנו, ולפיכך מן הראוי שתלמידי ישראל יכירו אותו. אולם, בד בבד, מן הראוי שיכירו קווים נוספים, משמעותיים לא-פחות להבנת מצבנו הקיומי, כמו גבול ההבטחה האלוהית לאברהם (עד נהר הפרת), גבולות ממלכת דוד (כולל שטחי ירדן וסוריה של היום) וגבולות הממלכה החשמונאית, שאת יום העצמאות ה-2,200 שלה אנו חוגגים בימים אלה (כן, זהו ייעודו המקורי של חנוכה. את הפסטיגל המציאו הרבה אחר כך).

 

אינני קורא כאן לשיבה לאותם גבולות (כפי שאיני תומך בהתכנסות לגבולות הקו הירוק), אלא מבקש לטעון שקווים אלה, בדיוק כמו הקו הירוק - בין אם הם מציאותיים או מדומיינים, בין אם אתה מכיר בהם או מתנגד להם - מהווים גורם חשוב בעיצוב גורלה של הארץ הזאת. אולם נראה שכבוד השרה וכותב שורות אלו מסכימים רק על חשיבות ההכרה בקו הירוק, אך לא לגבי שאר הקווים שהוזכרו כאן.

 

בנימוק שצורף לדרישתה, טענה תמיר שיש לכלול את הקו הירוק בספרי הלימוד הישראליים, בין השאר, כדי לקדם את הכללת קווי הגבול של מדינת ישראל בספרי הלימוד של מדינות ערב. כאן חושפת השרה את הנחת היסוד שלה, לפיה ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל מתחילה ב-1948 - הנחה רווחת למדי בשיח הציבורי הישראלי. אותה הנחה הניעה את שופטי בג"ץ להוציא את יהודי חברון מבתי השוק הסיטונאי, שאמנם נבנו בידי ערבים - אך יסודותיהם נטועים בשטחי הרובע היהודי שנחרב במאורעות תרפ"ט.

 

גישה זו, המעניקה חשיבות לקווים החוצים את המרחב העכשווי אך מתעלמת מקווי העומק ההיסטוריים, משולה לקברניט המנהג את ספינתו במי אוקיינוס זרועים קרחונים, מתוך התייחסות לחלקם הבולט מעל פני הים. באקלים המחשבתי המקובל כיום, זוכים המתריעים על האיוולת שבשיח זה - כמו אלו שהתריעו על הסכנות האורבות לטיטניק - לקיתונות של בוז.

 

ימי החנוכה מאפשרים לנו להתבונן אחרת על המצב. כאשר התריס מתתיהו הזקן כנגד השתלטות היוונים על מולדתו, התנגדו לו רבים. נסער ממצבו של העם, קרא הכהן תגר על האליטה התרבותית של זמנו ויצא למלחמה על הזיכרון היהודי. במהלך הקרבות חזרו הוא ובניו והזכירו ללוחמיהם את העבר היהודי המפואר, ובכך חיזקו את רוחם. במקום להביט אל המציאות המיידית, ביקשו המכבים לחזק את ההתבוננות היונקת ממקורות העבר. כאשר נפרד מתתיהו מבניו הוא מצהיר: זמנים רעים באו עלינו, אך במקביל, הוא מפרט את יחידי הסגולה שנאבקו מעטים מול רבים על צדקת דרכם ונצחו: מאברהם ועד אליהו, מפנחס ועד דניאל. וכך מגיב שמעון החשמונאי לתביעה להחזיר שטחים: "לא ארץ נכריה לקחנו ולא ברכוש נוכרים משלנו, כי-אם נחלת אבותינו אשר היתה בידי אויבינו בעת מן העיתים" (מכבים א, טו:לג).

 

כוחם של המעטים היונקים ממורשתם סומל לדורות בסיפור פך השמן הקטן, שהספיק לשמונה ימים. אותה עוצמה נסתרת, שהתפרצה בימי המלחמה ההיא, טמונה מאז בלבות יורשיהם. בהדלקת נרות החנוכה מעידים היהודים, כבר למעלה מאלפיים שנה, על נחיצותה של התודעה ההיסטורית לקיומו של העם היהודי, על כוחו המאיר של הזיכרון באפלת השכחה.

 

ד"ר עידו חברוני הוא חוקר ספרות חז"ל

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
דגם בית שני. אפלת השכחה
צילום: לע"מ
מומלצים