תיאטרון פוסט טראומטי

ימים ספורים לאחר כניסתה לתוקף של הפסקת האש צלצל הטלפון בביתו של הבמאי סיני פתר. על הקו היה מנהלו החדש של תיאטרון חיפה, עודד פלדמן. "בוא נעשה פרויקט על פליטי העורף של מלחמת לבנון השנייה", הציע המנכ"ל. פתר, חיפאי שבילה את הקיץ האחרון עם האישה והילדים בכוננות ספיגה במקלט, לא היה זקוק ליותר מזה. עם הבמאית עדי שגב, השחקנית עדי עוז והדרמטורגית סיגל לוי, החל פתר לגבש אנסמבל שמורכב משחקנים צעירים. במשך שלושה חודשים הם ליקטו ביחד את סיפורי העורף, ביקרו בקרית שמונה, נהריה, מעלות, צפת וחיפה, אספו חומרים וכתבו את "גיבורים בעל כורחם", אירוע תיאטרלי שמורכב מקטעי זכרונות וחוויות מהמלחמה האחרונה. "הסיפור לא מצוי בכל עדות ועדות", אומר פתר, "לפעמים צריך היה להמציא את הדרמה. בנינו פסיפס שמורכב מתמונות ולתוכו שזרנו שירים אנטי מלחמתיים קיימים כמו השירים מהמחזות הפוליטיים של חנוך לוין שנראו לנו פתאום כמו התנ"ך".

גיבורים בעל כורחם. מפרקים את הסלון הקולקטיבי

במסגרת החיפושים אחרי סיפורים דרמטיים הגיעה הקבוצה לוואדי ניסנאס. "בסמטה שהופגזה בקטיושות היו תלויים שירים של משוררים יהודים וערבים. זה היה סוריאליסטי לחלוטין לקרוא מצד אחד את יהודה עמיחי ומהצד השני את מחמוד דרוויש", מספר פתר. שיריהם של השניים הולחנו על ידי בוגרת בית הספר "רימון" רוני רשף ונכללו גם הם בהצגה. ההפקה, שזכתה לביקורות מעורבות אבל עוררה עניין רב בקרב תושבי חיפה שחוו את המלחמה האחרונה על בשרם, בנויה כמופע ששוזר בתוכו שירים שמבצעת הזמרת אפרת גוש. "העוצמה שלה אדירה", מפרגן פתר, "גם החיבור שלה לעצב ולכעס ולתחושת הנטישה שכל מי שחי בצפון חש במהלך המלחמה הוא אותנטי".

את גוש מלווה הרכב של ארבעה נגנים על במה עליונה כשההתרחשות הבימתית ממוקמת בתוך סלון קולקטיבי. "ככל שהתקדמנו בעבודה הבנתי שהכעס לא עוזב, הוא קיים ומלווה", אומר פתר. "המלחמה הזו החזירה אותי למקום שמסרב להשלים עם מה שקורה מסביבי. גד קינר מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב כתב שהתיאטרון הישראלי לא הגיב על מלחמת לבנון השנייה. אני מקווה מאד שהאירוע התיאטרוני שלנו יוכיח אחרת".

פתר אינו מכחיש שיש לו בטן מלאה על נסיבות המלחמה, המחיר שהיא גבתה ותוצאותיה. כל אלה באים לידי ביטוי בהפקה. "זו הצגה ריאליסטית בתיאטרון שמגיב למציאות", הוא אומר, "תיאטרון חיפה תפקד במהלך המלחמה כמקלט כך שאלו לא חומרים מרוחקים אלא חלק מהחיים פה". בהפקה החדשה של תיאטרון חיפה הקפידו על ייצוג משמעותי לבליל השפות המדוברות בעיר - עברית, ערבית ורוסית. "גיבורים בעל כורחם", שלקח ברצינות יתרה את התפישה שמתייחסת לתיאטרון כמשקף מציאות, הוא למעשה המחזה הישראלי הראשון שהנציח את המיליונר ארקדי גאידמק: "הכנסנו תשדיר שיווק של גאידמק שמספר כמה זוועה הולך להיות פה. התשדיר מוכר אימה ובנשימה אחת מספר על הכיף שגאידמק יעשה לנו כשייקח אותנו לזנזיבר".

למה בעצם למחזר את המציאות?

"זה לא מיחזור, זה תיאטרון שמגיב למציאות ונותן ביטוי תיאטרלי לחומרים מהחיים. זה תיאטרון עם מחויבות מוסרית, תיאטרון מחויב פוליטית והומניסטית שתובע מהצופה להתייחס למציאות כאזרח פעיל. אנחנו הופכים את הצופה לאקטיבי כי הוא נדרש להרכיב את תמונת המציאות מקולאז' של יריות לכל הכיוונים. ההצגה הזו מעלה שאלות כמו מי אחראי למחדל, מה התפקיד של הפרט, למה אנחנו מקבלים את המלחמה בהשלמה ומה אנחנו הולכים לעשות עם המלחמה הבאה. אנחנו אומרים 'היינו טיפשים, הולכנו שולל, הופקרנו', אבל כדאי שנתחיל לחשוב על המלחמה הבאה".

זה לא הופך את התיאטרון לטלוויזיה?

"לחלוטין לא. אנחנו לא מביאים תמונת מצב אלא דימויים ריאליסטיים וחלומיים. תפקיד התיאטרון לגרום לאנשים להקשיב ולא לדפדף על פני הדברים כאילו שהיו הטור של גדעון לוי בעיתון 'הארץ'. תיאטרון יכול לעצור רגע ולומר: תסתכלו. אנחנו עוד ענף של העירנות המוסרית. אין לנו תכנית אסטרטגית, רצינו לפרוק כעסים. רצינו לומר הופקרנו וככל הנראה שגם בעתיד נופקר".

אז זו בעצם תרפיה אישית?

"אני מטפל בכעס ובתסכול בשפה אמנותית מחויבת. כל האנשים שאיתי שותפים למחויבות ובמידה רבה אנחנו מרגישים שהקמנו יחידה פרטיזנית שיש לה תפקיד לספר סיפור אופוזיציוני שלא יניח לשכוח את המלחמה. זו מלחמה בלי שם והתפקיד שלנו לתת לה שם ולספר איך פצעי החברה הישראלית וקשייה נפערים בתוך המלחמה הזו שלא המציאה כלום. עלבון העולים היה קיים קודם, תחושת ההפקרות של הפריפריה גם כן וכך גם הכעס על ההשפלה של האזרחים הערבים. המלחמה רק הקצינה את מה שהיה. אני מקווה שמה שאנחנו מביאים מדבר על משהו יותר כללי מחודשי יולי-אוגוסט בשנת 2006".

אתה לא חושב שזה מוקדם מדי?

"זה מאוחר מדי. אחת החוויות הקשות שלי מהמלחמה היא שתיקתם של אנשי השמאל והתמיכה במלחמה של רבים מהם בתחילתה. במלחמת לבנון הראשונה הייתי חלק מקבוצת שחקנים בתיאטרון נווה צדק. הגבנו בזמן אמת למלחמה. העלינו את 'הם' שהיכתה הדים ומאוחר יותר את 'הפטריוט' של חנוך לוין. זו היתה מלחמה רצופה בתגובה גם של אנשי תיאטרון וגם של משוררים. במלחמה האחרונה, הקו הירוק בלבל את האנשים שחשבו שמכיוון שהעורף הותקף מותר לנו לעשות מעשים שעד היום ראוי שנתבייש בהם כולל פצצות מצרר. מהצד השני אצל חלקים מהשמאל הרדיקלי היתה רומנטיזציה של כוחות החיזבאללה שגם בזה אני רואה קהות חושים ועיוורון. המלחמה מבלבלת גם אנשים טובים וישרים. אני מקווה שכוח העמידה לקראת המלחמה הבאה יהיה אחר".

למי מוקדשת ההצגה הזו?

"לכל מי שהפך בן ערובה במרחבים לא מוגנים משדרות, דרך בית חנון ועד חיפה וספג את העיוולת ושילם בגופו ובשלוות הנפש. לכל קורבנות המלחמה וזה כולל נשים, ילדים וגברים, ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים".