ויגש: להעניש כדי לסלוח
המעשה הנורא מלפני שנים רבות צף וחי בתודעת האחים, כשיוסף מתעלל בהם. בזה אחר זה נפרמים כל מנגנוני ההגנה שבנו כדי להשקיט את המצפון
מישהו מאוד קרוב פגע בי, הוא מרגיש עם זה מאוד רע, הוא ממהר להתנצל מעומק ליבו. אני מרגיש שהפגיעה לא הייתה מקרית, היא מתמשכת. אבל הפוגע מתנצל בכנות. אני בדילמה, האם למחול בקלות, להתפייס, לקוות לעתיד טוב יותר - או לנסות ולחנך את הפוגע. לחנך אותו בזה שאגרום לו להזיע, לא אתרצה בקלות, אקדיר פנים, אמנע מלהיפגש. לאחר שניסיונות הפיוס נדחים, משוכנע הפוגע שאני מונע על-ידי רגשי נקמה קטנוניים, או שאני אפילו סוחט אותו רגשית. אני חש שגם אם אני צודק בסירובי להתפייס מיידית; אני מפסיד את ידידותו העתידית, צל בלתי נראה יפריד בנינו. מצד שני, לא אסבול יותר מפגיעתו הרעה של ידידי הקרוב. מה עושים?
העבריים יורדים למצרים על מנת לקנות אוכל בשנת הרעב הגדול, ומגיעים אליו. יוסף לא מתוודע לאחיו ואיננו קורע את המסכה מעל פניו. הוא פותח בסדרת התעללויות באחיו ובאביו. הוא כולא את שמעון בתואנת שווא ושולח את האחים להוריד אליו למצרים את אחיו האהוב בנימין. יעקב ניצב עתה בפני טרגדיה משולשת: בנו האהוב יוסף נטרף כביכול, שמעון כלוא במצרים וירידתו של בן זקוניו, בנימין, למצרים מהווה תנאי להמשך רכישת המזון החיוני שם.
פרשת "ויגש" מביאה את הדילמה הזו לעומק בלתי רגיל. יוסף הוא עתה המשנה למלך פרעה. עברו שנים רבות מאז נמכר כעבד מצרי. אחיו
הפרשה הקודמת - מקץ
לחשוב מחוץ לקופסה
רפי פוירשטין
פרעה מודע לגודל האתגר ומבין שכדי להציל את הממלכה, צריך לצאת מהפרדיגמה ולשנות את כללי המשחק. הוא ממנה את יוסף כמשנה למלך. ומה יעשה ראש ממשלתנו?
בלית ברירה, נעתר יעקב לדרישה. ואז יוסף מטמין בתרמילו של בנימין את הגביע המלכותי שלו, על מנת לגולל עליו אשמת שווא של גניבה. משעה שהגביע מתגלה בשקו של בנימין על-ידי אנשיו של יוסף, חשים האחים בציפורני המלכודת נסגרים עליהם. כל אחד מהם מוכן להיענש במקומו של בנימין, אך יוסף לא מוכן לתחליף - הוא רוצה להשאיר את בנימין כעבד במצרים ולשלוח את אחיו בחזרה ליעקב אביהם. האחים נדחקים לפינה, מלאי חרטה, בושה ובעיקר אימה גדולה.
דורות של פרשנים שאלו את עצמם, מדוע מענה יוסף את אחיו. מדוע אין הוא מתגלה אליהם מיידית? האם חפץ הוא בנקמה? הוא איננו אדם קר, שהרי בכל פעם שהוא מענה אותם הוא פורש לחדר אחר ובוכה. האם אין הוא יודע לסלוח? לי נדמה, שיוסף מבין ששנאה כזו, אשר טופחה כלפיו והגיעה עד לכמעט שפיכות דמים, ובפועל למכירתו כעבד ולסילוקו מארצו ומבית אביו - אינה יכולה סתם כך להימחק במחי יד. התנאי לפיוס של ממש מחייב את אחיו לחוות באופן צורב חוויה של חוסר ביטחון וחוסר אונים, חוויה של סכנה ממשית לחייהם. רק חוויה מעין זו יכולה להביאם לתודעה עמוקה של משמעות המעשה שעשו שנים רבות קודם לכן. רק חוויה מטלטלת עשויה לשנות אותם.
ואכן, באחד מרגעי החרדה אליהם נקלעים האחים, הם אומרים האחד לשני: "אבל אשמים אנחנו". אותו מעשה נורא של אלימות מלפני שנים רבות צף וחי בתודעתם. כל מנגנוני ההגנה שהם בנו על מנת להשקיט את מצפונם נפרמים בזה אחר זה. נכון, יחסי יוסף ואחיו, לאחר שהוא מתגלה אליהם וקורע את המסכה מעל פניו - לא חוזרים להיות חמים וזורמים. אבל הם לפחות אפשריים ומאוזנים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
