סוף-שנה: סיכום שנת היין שחלפה וסקירת יינות מבעבעים

הנה עברה חלפה לה עוד שנה, עם לא מעט התרחשויות וארועים. בסצנת היין הישראלי, השנה הזאת התפתחה והשתפרה והיתה לא רעה בכלל, עד שבאה המלחמה בלבנון, והפכה את הקערה על פיה.

הקיץ עבר חלף, הקרבות בצפון נמשכו, והרבה מהיקבים כססו ציפורניים. חלק גדול מהכרמים הטובים ביותר של ישראל נמצאים קרוב מאוד לגבול הצפוני: סביבות דלתון וכרם בן זמרה, הר מירון, יראון, עמק קדש, מנרה ומקומות אחרים, שאליהם לא ממש ניתן היה להגיע. בסופו של דבר הבציר אמנם נערך פחות או יותר בזמן ברוב המקרים, אבל עד אליו היה קשה.

כרמים וגפנים שלהם היו דרושים טיפולים שונים לא תמיד קיבלו את הטיפולים האלה בזמן. למרות שכורמים וייננים כן הגיעו לכרמים בזמן הקרבות עצמם, ולא אציין כאן שמות, שמא אשכח מישהו או מישהי, קשה לעבוד בצורה שיטתית ועקבית, כאשר תשומת הלב שלך מוסחת על ידי דברים אחרים.

מהצד השני של הגבול הדברים היו כנראה קשים עוד יותר. היקבים של לבנון, ובראשם שאטו מוסר, סיכמו בסופו של דבר שנה סבירה, אבל צריך כנראה לחכות לגליון הקרוב של מגזין Decanter הבריטי. שם צפוי להתפרסם בחודש הקרוב מאמר של מייקל קאראם, עיתונאי יין ממוצא לבנוני, שיראיין כמה "דמויות מובילות" בתעשיית היין הלבנונית. יש להניח שלא יחסכו מאיתנו שום דבר.

מפה לשם, בציר 2006 לא היה מהגדולים שלנו, ככל הנראה, תלוי כמובן באיזה חלק של הארץ, ובאיזה זן מדובר. חלק מהכרמים אולי לא נפגעו, אבל משקעים חזקים במקומות מסוימים בארץ דווקא באביב גרמו לא מעט נזק לכרמים, גשם באוקטובר (ברמת הגולן) משך גם הוא את הבציר לבציר ארוך ועוד. המלחמה לא רק הפריעה לכורמים, אלא גם לצרכנים. היא הסתיימה בדיוק בזמן שבו היו אמורות להתחיל הקניות לראש השנה, פחות או יותר, אבל מצב הרוח לא ממש היה לחגיגות. מכירות היין בכל היקבים לא היו מדהימות כנראה, השנה, הרבה בגלל מצב הרוח הלאומי. יין, מסתבר, שותים כשיש מצב רוח, ולא כששקועים בתוגה.

אלא אם כן רוצים לשפר את מצב הרוח, כמובן.

לא רק שמפנייה - יינות מבעבעים לשנה חדשה

אז הנה הסתיימה לה השנה, ואיתה האופטימיות הזהירה לשנת 2007. אם אתם רוצים להפגין אופטימיות, או אפילו לשכוח כדי להפגין אופטימיות, אין כמו יינות מבעבעים לטובת העניין. אז רק לפני כן מילת איחולים לבביים, שהם גם מעניין האופטימיות, ואז נפנה לנושא שלשמו.

יינות מבעבעים הם בהחלט עניין חגיגי משהו. למה? לא יודע. אולי זה חינוך, אולי זה בגלל ההרגשה הכללית שהם משרים, של שמחה ואושר. אולי הסיבה האמיתית נעוצה בכך שמחלקם לא חוטפים הנג אובר נוראי, גם אם שותים מהם המון. לי נראה שעיקר העניין הוא המחיר: יינות מבעבעים הם שמפניה, ושמפניה היא מאוד מאוד יקרה. ואם היא כל כך יקרה, אז שותים בכמויות קטנות ולעיתם רחוקות.

אז זהו, שזה לא חייב להיות ככה.

הפעם אני רוצה להציג כמה אלטרנטיבות שהן לא בהכרח שמפניה, אבל גם שמפניה אחת, בכל זאת. נתחיל ממנה: מואט שנדון הוציאו השנה בקבוק מיוחד, מלא קריסטלים של סבארובסקי האוסטרית, נוצץ מאוד והאמת שגם יפה מאוד. היא מסדרת הברוט אימפריאל, שמפניה קלאסית ויבשה מאוד, שעשויה משלושת זני הענבים הקלאסיים של שמפן – פינו נואר, שרדונה ופינו מונייה. המחיר של היין הוא כ- 450 שקל לבקבוק. לנו, בני התמותה, לא נותר אלא להצטער על כך שהמחוקק עדיין לא הבין ש"מותרות" הוא כבר מזמן משהו שבישראל לא משחק תפקיד חברתי... במילים אחרות – שיורידו כבר את המיסוי על שמפניה, ושיתנו לשתות בשקט, למי שרוצה.

מי שלא רוצה או יכול להוציא משכורת שבועית על בקבוק יין, יוקרתי ככל שיהיה, יכול להסתדר יפה מאוד עם יינות בתחום של 100 שקלים, ואפילו מחצית מזה בקרוב.

בישראל, יקבי רמת הגולן משיקים החודש את ה"ירדן בלאן דה בלאן 2000". היין מבציר 1999 כל כך הצליח, עד שנראה שביקב יתקשו לחזור על ההצלחה. לעומת זאת, הברוט שנמצא עכשיו בשוק, אחיו הצנוע של הבלאן דה בלאן, בהחלט ראוי להיקרא יין מוצלח, ואפילו יותר מזה.

זהו בלנד ללא שנת בציר (NV), שעשוי מ- 50% ענבי שרדונה ו- 50% פינו נואר. לעומתו, הבלאן דה בלאן (לבן מלבן), עשוי מענבי שרדונה בלבד, עם ציון שנת בציר. היין שאמור להמצא בשוק כרגע מבוסס על בציר 2001, עם יינות מבצירים קודמים. הוא מיושן שנתיים על השמרים. האמת, שאם האיכות שלו מרמזת על הבלנק דה בלנק של 2001, יש בהחלט למה לצפות: הברוט הוא יין מאוד מהנה, שעשוי בשיטה המסורתית, עם תסיסה שניה בבקבוק, יישון והבשלה על השמרים וכו'. הוא חומצי כנדרש, פריך ומרענן, עם ניחוחות טובים של פרי טרי, תפוחים, קרום לחם ושמרים. מחירו הרשמי הוא 92 שקל. תוכלו למצוא אותו בפחות, תלוי בחנות. אבל המחיר הוא לגמרי סביר ליין ברמה שלו. למקפידים על יינות כשרים, צריך לזכור שאין בעצם הרבה אופציות, מאחר והיבוא ברמות מחיר אלה לא שקול לברוט מבחינת האיכות.

בקרב יינות היבוא שעשויים בשיטה המסורתית, השנה היא שנת הקאווה - היין הספרדי המבעבע.

באופן מסורתי, קווה עשויה בכל חלקי ספרד. בגלל דרישה של קברניטי השוק האירופי, הוגדרו אזורי ייצור שונים, בעיקר בקטלוניה, אבל גם בנבארה, ריוחה וכד'. הענבים העיקריים הם ויורה (מסבאו, בשמו הקטלוני), פריאדה וענב שלישי שנקרא קסרללו (Xarel-lo), שנותן ליין את הארומה האופיינית לו. הויורה הוא ענב די דל בחומצה, ולכן בוצרים אותו מוקדם יותר, ככל שמדובר בקווה. מצב כזה, הוא משאיר מעט מהארומות הפרחוניות שלו, ולכן, בהרבה יינות קווה, מוצאים את הדומיננטיות הארצית-אדמתית משהו של הקסרללו. כך או אחרת, אלה יינות נעימים מאוד, שבארץ מוצאם גם אינם יקרים במיוחד.

לארץ מביאים לא מעט סוגים ומינים: הכרם מביאים את הקסניוס, הסקוטית את קודורניו (מהיצרנים הגדולים של קווה), מנגד מגיע גם הפרֵיקסנט ואחרים. 105 שקלים יקנו לכם את ה"פאוסטינו ברוט רזרבה". זהו לא בלנד שגרתי, אלא מכיל שרדונה, בנוסף למסבאו. זהו יין צלול, לימוני באף, עם מעט וניל. מאוד נחמד ועשוי במקצוענות.

במחיר כמעט זהה, כ- 95 שקלים, תמצאו את ה"קווה אליגואר". בועות קטנות, מהירות, אחידות. יין ירקרק, בהיר מאוד. באף ארומה פירותית, עדינה, מעט שמרים, קצת תפוח ירוק. היין מאוד יבש, מאוזן היטב ומעודן. הסיומת שלו מרירה מעט, אבל לא מפריעה, להפך.

אנחנו קופצים למטה דרגה אחת ושם מוצאים קווה נוספת, הפעם של קודורניו. מהקוות של קודורניו אני יכול להמליץ על הצנועה יותר – ה"קלאסיקו ברוט" – שמחירה כ- 70 שקל. זהו יין קצת אגרסיבי, אבל מקורר טיפה יותר הוא יהיה מאוד מרענן ונחמד.

בשישים שקל שתי המלצות לפחות: "מרקז מוניסטרול גראנד ריזרבה 1998". זהו יין מאוד יבש, בעל ארומות שמריות עוצמתיות, לצד ניחוחות עדינים של מלון. למרות שהוא טיפה קצר, הרי שב- 60 שקל, הוא נותן תמורה מצוינת. עוד יין מפתיע, לא בשיטה המסורתית ולא קווה, מגיע אלינו מארגנטינה. ה"סנטה אנה אקסטרה ברוט" בא מיקב גדול סמוך למנדוזה. זהו בלנד של שרדונה (60%), שנין בלאן ופינו נואר (10%). הוא עשוי בשיטת שרמאט, שקרויה על שם ממציאה.בניגוד לשיטה המסורתית, שבה התסיסה נעשית בבקבוקים, בשיטה שרמאט התסיסה השניה ויצירת המיגוז נעשית במיכלי לחץ. בסנטה אנה מדובר במיכלים של 5000 ליטר, ושם קוראים להם "קטנים".

מחירו הרשמי של בקבוק הוא 60 שקל, אבל אם אתם חברי מועדון "טיב טעם", תוכלו להנות ממנו במחיר של 54 שקל. שווה בהחלט, כמעט מציאה. היין מאוזן מאוד, עשיר, מלא ארומות של פירות טרופיים ומרענן.

כל היינות שמניתי הם יינות יבשים. חלקם יבשים יותר - עד רמת bone dry - חלקם פחות, אבל רמת הסוכר בהם נמוכה מאוד בכל מקרה. אם אתם חובבי יינות חצי יבשים, ה"צ'ינזאנו אסטי" (110 שקל) יהיה נעים ומוסקטי, אבל נראה לי שבמחיר שלו יש יינות טובים יותר בשוק. רשמי טעימה מלאים של כל היינות האלה ושל יינות אחרים, אפשר למצוא כאן.