שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מכתבים לפליצה: אהבה תחת אזהרה

    סיפור אהבה מצוי מתפתח על פי תבנית די ידועה: מתחילים בסערה וממשיכים בהאטה, אולי דעיכה, עד שמתאזנים על רמת התרגשות שיכולה להישאר אפילו עשרות שנים, ואולי גם נפרדים. אהבתם של פרנץ קפקא ופליצה באואר היא סיפור אחר לגמרי. כרוניקה של פרידה ידועה מראש

    "העלמה פ' ב'... ישבה אל השולחן והאמת שחשבתי אותה למשרתת, גם לא הייתי סקרן לדעת מיהי", כתב פרנץ קפקא ביומנו על העלמה פליצה באואר, חודש ימים לפני שהוא כותב אליה מכתב חיזור ראשון. "... פנים גרומות ריקות, שלא הסתירו כלל את ריקנותן. צוואר גלוי. חולצה מוטלת ברישול. נראתה לבושה לבוש ביתי למדי, אף על פי שלא היתה כך כלל וכלל... אף כמעט שבור, שיער בלונדיני, נוקשה מעט, מחוסר חן, סנטר חזק".

     

    סיפור אהבה מצוי, ובפרט אם הוא מתחיל בתאוצת רגשות, מתפתח על פי תבנית די ידועה: מתחילים בסערה וממשיכים בהאטה, אולי דעיכה, עד שמתאזנים על רמת התרגשות שיכולה להישאר אפילו עשרות שנים, ואולי גם נפרדים. אהבתם של קפקא ובאואר היא סיפור אחר לגמרי. תיעוד מרתק של פרידה ידועה מראש.

     

    הסיפור הזה נמשך חמש שנים. הוא התחיל במכתב ששלח קפקא לבאואר, בספטמבר 1912, והסתיים בסביבות מכתבו האחרון של קפקא, באוקטובר 1917. קרוב ל-600 מכתבים של קפקא, שמבחר מהם תורגם לעברית ופורסם ב"מכתבים אל פליצה" (בהוצאת "עם עובד"), ומספר לא ידוע של מכתבים של באואר, שנעלמו כולם.

     

    גשם של עצבויות יורד עליי בלי הרף

    "עכשיו שהדלת שבינינו מתחילה לזוז, ועל כל פנים אנחנו אוחזים בידית לפחות", כותב קפקא לבאואר, כשהוא עדיין מגשש אחריה באפילה, "לו ידעה העלמה אילו מצבי רוח תוקפים אותי! גשם של עצבויות יורד עליי בלי הרף".

     

    קפקא אוהב את פליצה באואר תחת אזהרה. עושה צעד אחד קדימה ונסוג מיד בכיוון של פרידה מתבקשת. זהו גם סגנון הפנייה שלו אל אביה של באואר, במכתב בו הוא מציג את עצמו כחתן אפשרי: "אדם שתקן אני, לא חברותי, קודר, אנוכי, היפוכונדרי וגם חולני באמת… עם אמי דיברתי בשנים האחרונות פחות מ-20 מילים ביום בממוצע, עם אבי לא החלפתי כמעט מעודי יותר ממילות ברכה… אין לי כל חוש ממשי לחיי משפחה". הוא חותם את המכתב בחשד שמקנן בו, שפליצה רוצה בו רק מתוך רחמים.

     

    פרידה פנימית כתנאי הכרחי לאהבה

    יש כאן פרידה פנימית כתנאי הכרחי לאהבה: "הכניסי לראשך שלעולם לא תקבלי ממני שמחה צרופה", הוא כותב לאחר ארבעה חודשים של היכרות, "אבל כאב צרוף תקבלי דווקא די והותר, ואף על פי כן – אל תסלקי אותי". כעבור חודש, הוא כותב: "יקרה שלי, אמרי לי למה את אוהבת צעיר כה אומלל דווקא, שאומללותו ודאי מדבקת עם הזמן? ... אני, כנראה, מוליך איתי עננה של אומללות, אבל אל תפחדי, יקרה שלי, והישארי עמי! קרוב-קרוב אלי!"

     

    יש כאן אהבה דועכת, שבוערת מעצם דעיכתה. "בעצם, הרי היה עלייך להתפלא", הוא כותב כעבור שמונה חודשים, "במכתביי אני מבקש תמיד לשחרר אותך ממני, אבל כשנדמה לי פעם אחת שהצלחתי, דעתי נטרפת".

     

    כך זה נמשך לאורך חמש שנים. לאחר אחת הפעמים הנדירות שהם נפגשים, הפעם בברלין, אליה נסע קפקא מפראג, עיר מגוריו, הוא כותב: "לא צפויים לך החיים של אותם מאושרים שאת רואה לפניך מטיילים בווסטרלנד, לא פטפוטים עליזים תוך כדי שילוב זרועות, כי אם חיי מנזר לצדו של איש חולני, קודר, עצוב, שתקן ולא מרוצה". והמילים הקשות האלו על עצמו לא מפריעות לו לשלוח, כעבור יומיים בלבד, אל אביה של פליצה מכתב של גישושים. עוברים עוד שישה ימים והוא כותב אליה: "אינך מכירה אותי, אינך מכירה אותי ברוע שלי".

     

    הפרידה ביניהם הולכת ומתגבשת בהתמדה של אהבה בוערת: "קרוב יותר לוודאי שהייתי מסוגל להשליך את עצמי לפניך ולהחזיק בך לתמיד. לכן טוב שלא נסעתי", הוא כותב. אבל, ככל שהוא מנסה להילחם בפרידה, הוא נכשל: "כשאין לי מכתב ממך או ידיעה קצרה, איני יכול לעשות כלום".

     

    עברו חמש שנים, שני אירוסים שבוטלו וכמעט בלי שהם מתראים, והוא כותב אליה: "עד העת האחרונה ממש עוד יכולתי דווקא להאמין, למרות ניסיונות שהיו, שהדבר הכי לא מתקבל על הדעת... בוא יבוא, ואני, עלוב ומסכן שכמותי ברבות השניים, אהיה רשאי לקבלך".

     

    מה קרה ב"עת האחרונה"? קפקא חלה בשחפת. הוא נאחז במחלה שלו כדי להשלים את הפרידה הזאת, שהתחילה עוד בשלב החיזור.

     

    • ניתן לשלוח אימייל עבור אבינועם בן זאב, אך לצערנו אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    חמש שנים, כ-600 מכתבים
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים