לא בא לי לשמוע שיש עוד אלף כמוהו
היה כיף. צחוקים. דיבורים. פתיחות. עולם חדש ואדם חדש שעומד שם ונותן לי להיכנס ולהכיר אותו, ואני נתתי לו את ההזדמנות להכיר אותי. הרגשתי סוף סוף שיש שם אדם שרואה אותי, ואני אותו. חשבתי שאנחנו באותו הכיוון, באותו זמן ומקום. עד שפתאום הוא נכנס לפאניקה. אבל אל תנחמו אותי
היתה לי בזמן האחרון מה שחשבתי שהיה תחילתה של זוגיות מופלאה. חשבתי שהיא כזו, מפני שאני השתניתי, למדתי לא לחפש רק משיכה חייתית ופרפרים, כי לרוב פרפרים לא מחזיקים מעמד הרבה זמן, אלא דברים מהותיים יותר, כמו סוג של קירבה, בסיס משותף. מישהו שמעבר להיותו "בן זוג" שלי יכול גם להיות חבר טוב שלי, שנהיה מאותו ה"שבט". וכך זה הרגיש איתו.
השתניתי, כי הבנתי ש"מיסטר ביג" זו פנטזיה שלעולם לא תקרה. ואני יכולה עד מחר לפנטז על הקריטריונים שהייתי רוצה שיהיו לבחור שיהיה איתי, אבל בסופו של יום, סטטוסים לא עושים את האדם. ומה שחשוב זה הוא עצמו, אם נוח וכיף לי איתו או לא. והיה לי נוח, והיה לי כיף.
השתניתי, כי הבנתי שזוגיות זה משהו שצריך לבנות, לאט, וזו עבודה קשה. במיוחד אחרי שאת סינגלית כל כך הרבה זמן ואת רגילה לזמן שלך ולעולם שלך ולחיים שלך. כי זה פתאום לא לחשוב ב"אני", אלא לחשוב בזוג, ולהתחשב באדם אחר. ואם את לא מוכנה לזה, זה פשוט לא יקרה. הייתי מוכנה לזה. הבנתי שהרווח הרבה יותר גדול מההפסד, ומשהו בו ובנו גרם לי לצאת מהקונכיה שלי ולתת לזה את כל מה שאני יכולה לתת.
ויותר מהכל, אני חושבת שהשתניתי כי הפסקתי לפחד מהפגיעה.
הרבה פעמים אמרו לי, שאני לבד מפני שעוד לא הכרתי את האדם הנכון. ואני חושבת שזה לא קשור רק לאדם הנכון. יש יותר מאדם אחד שיכול להיות "נכון". והאדם הנכון יכול לעמוד לך מול העיניים, לקפוץ ואפילו לדרוך עלייך תוך כדי, ואת לא תראי אותו. לא תראי אותו כי זה לא הזמן הנכון ולא המקום הנכון בשבילך. וכשאני אומרת לא הזמן ולא המקום אני מתכוונת לכך שפנימית, את (או אתה) פשוט לא מוכנה. אולי מפני שיש לנו כל כך הרבה אפשרויות היום, אנחנו מתבלבלים, לא יודעים מתי להמשיך לחפש ומתי לעצור. ואולי החיפוש אחרי האהבה הפך מאמצעי למטרה. אבל מה זאת אהבה?
הכל היה טוב ויפה במשך חודש וחצי. באמת. הוא השקיע, הוא פירגן, הוא היה שם. הוא קנה לי פרחים, התקשר כל יום, רצה לראות אותי. היתה לי יומולדת, והוא באמת עשה הכל בשביל לתת לי להרגיש מיוחדת, בישל, פינק, מה לא. היינו מדברים על הכל. הוא סיפר לי, אני סיפרתי לו. הוא ביקש ממני להיפתח, כי הרגיש שאני קצת סגורה, אז נפתחתי. היה כיף. צחוקים. דיבורים. פתיחות. עולם חדש ואדם חדש שעומד שם ונותן לי להיכנס ולהכיר אותו, ואני נתתי לו את ההזדמנות להכיר אותי. הרגשתי סוף סוף שיש שם אדם שרואה אותי, ואני אותו. חשבתי שאנחנו באותו הכיוון, באותו זמן ומקום.
משבר האנטנות: פנטזיה מול מציאות
ואז, אחרי חודש וחצי של אושר, זכיתי לראות את "משבר האנטנות": גבר (או אשה, אבל אני לא עושה נשים), מבין שזה כבר לא צחוק ויש כאן מקום למשהו רציני. ואז מתחיל המשבר – מה, זהו? מה, זוגיות? אבל יש עוד בחורות בחוץ, ומה איתן? וצצה השאלה, אם לוותר על העולם הגדול והפתוח ולהישאר, או ללכת אל העולם הגדול, הפתוח והנוצץ. פנטזיה מול מציאות. מי תנצח?
במשך כל הערב הוא רק בא בטענות, על הכל. הפאב הזה לא מצא חן בעיניו, חזרנו הביתה, אז הטלוויזיה לא מעניינת, והוא פשוט ישב לי רוטן ומבולבל על הספה. שאלתי אותו מה קרה, וזכיתי בתמורה לטיול מאורגן במוח שלו. מ"אני לא יודע, אני מרגיש קצת לחוץ", "אין לי את הזמן שלי", "אני רוצה להיות חופשי, כמו לפני חודשיים", הוא קפץ ל"את דורשת כל הזמן" ו"את עצבנית!" וגם "את ממש לא באותו ראש כמוני". ואז הוא נתן את המכה האחרונה: "ובכלל, גם הסקס לא משהו!"
התקף חרדה, בלי קשר לכלום, מול העיניים שלי, תהליך של כמה שעות שקרה מולי, ולא היה לי מה לעשות. הרגשתי חסרת אונים. לנסות לדבר, לנסות להבין, ולראות ולשמוע איך מבלבול ולחץ מכך שהחיים שלו פתאום כל כך השתנו ואין לו שליטה עליהם, הוא מגיע להחלטה סופית שזה בגללי. ואני כמו פסיכית שותקת. בגלל ההלם, וגם בגלל שכל פעם שניסיתי לדבר קצת בהגיון, הוא התקיף יותר חזק.
הוא אומר כל מה שהוא אומר, ועדיין נשאר על הספה שלי. לא הולך. "מה אתה רוצה?"
"אני רוצה לישון. החלטה שלך אם אני אשן פה או לא". (גם זורק אותי וגם נותן לי להיות הביצ'ית שתעיף אותך מהבית בשלוש בבוקר? אתה לא יכול פשוט לקום וללכת? מה נסגר איתך?)
"אם אתה רוצה לסגור את זה, אין לך מה להיות פה. אז אני לא רוצה שתישאר לישון", אמרתי לו.
ואז הוא הלך. נתן לי נשיקה על הלחי, ביקש שלא אכעס עליו.
ואולי בגלל ההלם, לא כעסתי עליו. ולשם שינוי גם לא כעסתי על עצמי. וזה השינוי שהכי הדהים אותי בעצמי, זה שלא לקחתי על עצמי את האחריות, את האשמה. שהבנתי שזה לא בגללי, אם בכלל, שאני לא עשיתי שום דבר רע. אני רגילה תמיד לפשפש ולחשוב איפה הייתי לא בסדר, מה עשיתי לא טוב. לא בשביל למנוע פרידה, זה פשוט מנגנון שקיים אצלי, אשמה קיומית שבאה יחד עם צורך בשליטה.
והבנתי שיש דברים שכנראה לא אמורים לקרות. לא כל שני אנשים יכולים להיות יחד. גם בגלל זמן ומקום. אבל זה שאני לא מאשימה את עצמי, או אותו, וזה שאני לא כועסת, אומר שאני לא עצובה.
המשפטים האלה נשמעים לי כל כך חלולים
ואז התחיל קרקס ה"לספר לחבר'ה שזה נגמר, הוא סגר את זה" ולשמוע את משפטי הנחמה הבנאליים שמיד העלו לי את הסעיף. כי מצד אחד, אני יודעת שהמשפטים האלה נאמרים מתוך כוונה טובה. הרי גם אני אומרת אותם כשחברה מספרת לי על בחור שזרק אותה. מצד שני, הם נשמעים לי כל כך חלולים.
לא בא לי לשמוע ש"יש עוד אלף כמוהו". כי אם יש עוד אלף כמוהו, אז א' - איפה הם? ו-ב' - אין עוד אלף כמוהו, כי מבחינתי הוא היה מיוחד.
או "הוא לא שווה אותך". הבנתי, אז סתם הייתי עם משהו שלא שווה אותי חודש וחצי? ואיפה הייתם בחודש וחצי האלה, אה? לא הייתם שם בלהגיד שהוא אחד מהבחורים היותר טובים שהיו לי?
והכי טוב זה "אה, נו, זה רק חודש וחצי, זה כלום".
לא, זה לא כלום, זה בדיוק ההתחלה. ואת כבר קצת מכירה את הבן אדם, קצת נקשרת אליו, כבר רואה את עצמך שם, איתו, ונותנת מעצמך.
וכמובן יש גם "תגידי תודה שזה נגמר עכשיו ולא מאוחר יותר". אולי זה משפט נכון, אבל לא ממש עוזר לי. כי אני לא שם, בעתיד שכבר לא יהיה, בשביל לדעת.
יש את הסטיקרים המנצנצים האלה עם כל מיני אימרות ניו-אייג'יות חיוביות. "שיהיה לך יום קסום", "רק אהבה מביאה אהבה" וכולי. אחד מהם, שיותר יקר לליבי, אומר "תנו לפיות לחיות".
אני אומרת גם: "תנו לבאסות להיות".
ואם חבר שלכם בא ומספר לכם שנגמר לו איזה סיפורון, והוא בבאסה, לפני שאתם מתחילים באוטומט של "אז מה, יש עוד אלף כמוה/ו" - פשוט תנו לו חיבוק. כי בסופו של דבר, זה מה שהוא/היא צריכים עכשיו.
עד העונג הבא....
האימייל של הדס
לפנייה לכתב/ת 
ואז הוא הלך. נתן לי נשיקה על הלחי, ביקש שלא אכעס עליו
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
