עשר דקות עם סדאם

לפני 38 שנים, באיספהאן שבאיראן, פגשתי באקראי את סדאם חוסיין. עמדתי עם ידיד איראני בלובי של פונדק שיירות עתיק שהפך למלון - "שאה עבאס" שמו - כאשר מארחי נגע בכתפי ובתנועת סנטר הצביע לעבר אחת מפינות הישיבה. "תראה מי יושב שם", לחש באזני. הלובי האפלולי המה מאדם. לא זיהיתי שום דמות מוכרת במבוך פינות הישיבה, הרהיטים משובצי צדף והשטיחים שכיסו את הרצפה והקירות עד לתקרת העץ הגבוהה. "זה שיושב שם - זה סדאם חוסיין אל תכריתי", אמר המארח והצביע על גבר משופם ורחב כתפיים שהיה שקוע עמוק בכורסת עור באחת הפינות.

הפנים לא היו מוכרות לי וגם השם שנקב בו המארח האיראני לא אמר לי דבר. באותה תקופה סדאם חוסיין היה דמות כמעט בלתי ידועה מחוץ לעיראק. אבל האיראני לא ויתר: האיש בכורסה, לחש באזני, הוא סגן ראש מועצת ההפיכה של מפלגת הבעת' שחזרה לשלטון באותה שנה באמצעות הפיכה צבאית. סדאם הוא האיש החזק בעיראק שיזם והוציא לפועל את מסע הרציחות הסיטוני שבאמצעותו נפטרה הבעת' ממתנגדיה אחרי ההפיכה. עצם העובדה שעיראקי חשוב כמוהו, אויב מוצהר של איראן, נמצא כאן, באיספהאן, היא מיני-סנסציה, אמר לי המארח.

הוא העריך שמדובר במפגש חשאי עם נציגי השאח ריזה פהלבי במטרה להביא להפוגה בעוינות ההיסטורית בין עיראק לאיראן. לדעתו, משטר הבעת' היה זקוק לשקט בחזית הכורדית באותה תקופה כדי להתבסס בשלטון והשאח, שתמך בכורדים העיראקים, יכול היה לספק לו את מבוקשו.

הייתי אז בשנות העשרים שלי כתב רדיו צעיר של "קול ישראל" בדרכי למפגש עם אותם לוחמים כורדים עיראקים, אנשיו של מולא מוסטפה אל ברזאני, שנלחמו אז בצבא העיראקי בסיוע נשק, אימונים ותמיכה מדינית של ממשלת ישראל. איראן הייתה הצינור שדרכו זרם הסיוע. הרחתי סקופ ולא יכולתי לעמוד בפיתוי. ביקשתי ממלווי לחכות רגע וניגשתי לאיש שישב לבדו ועישן סיגריה. הוא לבש חליפת פסים אפורה, שערו השחור והגלי הבהיק מבריליאנטין והיה מסורק בקפידה. מדי פעם העיף מבט לדלת הכניסה כממתין למישהו.

"סליחה מר חוסיין..." 

"סליחה מר חוסיין, אפשר להפריע לרגע", אמרתי באנגלית, "אני עיתונאי, אוכל להחליף איתך כמה מילים?"

סדאם הרים באיטיות את עיניו מכוס התה שהחזיק בידו, הציץ במצלמה שהייתה בידי, וניכר היה בעליל שאינו מאושר מהסיטואציה. אולי מן העובדה שזיהו אותו. "מצטער", אמר בחיוך מנסה לנפנף אותי מעליו, "האנגלית שלי לא כל כך טובה..."

"לפי מה שאני שומע היא טובה מאוד", הייתי כבר מנוסה דיי כדי לדעת שחנופה היא נשק לגיטימי ויעיל במלחמת הקיום העיתונאית. כמעט אין פוליטיקאי שיעמוד בפני ליחוך פנכה במינון נכון. זה עבד: "OK , אני אענה על שאלה אחת... אם לא תהיה קשה מדי", אמר סדאם. על פניו עלה חיוך קל. הוא היה אדיב מבלי שטרח אפילו לברר עבור מי אני עובד. לא רציתי למתוח את החבל יתר על המידה. שאלה ממוקדת מדי עלולה הייתה לחשוף את זהותי ולהביך מאוד את מארחי האיראנים. לכן הסתפקתי בברירת מחדל עיתונאית בטוחה: "מהי מטרת הביקור של אישיות עיראקית רמת דרג כמוך באיראן?" שאלתי.

המשטר החדש שהקמנו בעיראק מעוניין בשלום עם כל שכניו, אמר סדאם. הוא דיבר באיטיות ובאנגלית בסיסית מאוד מבלי להרים אלי את ראשו. אבל מדי פעם לכסן מבט. סדאם הוסיף כי בא לאיספאהאן כדי לפתוח בהידברות עם ממשלת השאח ריזה פהלבי, לטובת שני העמים. ומה הנושא העיקרי שתדברו עליו?

סדאם הרהר דקה או שתים והשיב: אנחנו ננסה לפתור את הסכסוך עתיק היומין עם איראן על (השליטה) שאט אל ערב, אמר. הוא דיבר באריכות על חשיבותו, לשתי המדינות, של נתיב השיט האסטרטגי המוליך מהמפרץ (הפרסי) לבצרה. על שדות הנפט של עיראק ואיראן הנמצאים משני עבריו ועל החקלאות הפורחת שאפשר לפתח אם שני העמים ישתפו פעולה. מה שלא הפריע לו, 11 שנים אחרי אותו ראיון, להכריז מלחמה על איראן של חומייני בטענה שהשאט אל ערב שייך לעיראק. מלחמת עיראק-איראן העקובה מדם שנמשכה שמונה שנים, הסתיימה בניצחון סדאם. אבל באותו בוקר שפע סדאם חוסיין כוונות טובות כלפי שכניו.

ומהן כוונותיכם לגבי מדינות אחרות באזור, שאלתי בתקווה שיאמר משהו גם עלינו. אבל סדאם הניף את ידו כאומר "די", הניח את כוס הזכוכית והתחתית שהחזיק בידו על שולחן קטן והזדקף בכורסא. הבנתי ששעת הרצון תמה. ביקשתי ממנו רשות לצלם אותו והוא נענה ברצון. אחר כך לחץ את ידי בחום והזמין אותי לבקר בעיראק.

באותו יום, 20 באוקטובר 1968, המשכתי במסעי להרי כורדיסטאן שעל גבול עיראק-איראן. רק כשחזרתי לטהראן סיפרתי על המפגש לשגריר החצי רשמי אז של ישראל באיראן, מאיר עזרי. הוא כבר ידע על האירוע ממקורותיו הטובים מאוד באיראן של השאח ואף מזכיר אותו בספר "מי בכם מכל עמו" שבו סיכם את 17 שנות כהונתו בטהרן. אבל מאחר שסדאם לא התייחס לישראל בראיון הקצר, אפילו לא טרחתי להעביר סיפור ל"קול ישראל". לפי הסטנדרטים העיתונאיים של אז, האירוע לא היה שווה דיווח. ראיתי במפגש קוריוז. משהו לספר לחבר'ה בשובי ארצה. ותו לא.

אבל במהלך השנים שחלפו נזכרתי שוב ושוב, במעין תחושה של החמצה, באותה סיטואציה עם סדאם הצעיר (הוא היה אז כבן שלושים) בלובי של "שאה עבאס" באיספאהאן. נזכרתי בה כשביקרתי בחלבג'ה החרבה ושמעתי את סיפוריהם של האנשים שסדאם הפציץ אותם בגאז חרדל; כשנחתו הסקאדים העיראקיים סמוך לבית הורי בתל אביב; כשראיתי את ילדי הכורדים גוועים בשלג בהרים על גבול עיראק טורקיה אחרי מלחמת המפרץ הראשונה; כשצילמתי את ההמונים מטיחים ארצה את פסלו של סדאם בכירכוך ב-2003 ובאתו יום בוזזים את הארמון המפואר להחריד שבנה לעצמו הרודן בתיכרית; ומאוחר יותר – כשנודע לי שסדאם שילם עשרות אלפי דולארים למשפחות המתאבדים שרצחו עשרות ישראלים באינתיפאדה.

בכל אותן פעמים שבה וניקרה במוחי ספק שאלה ספק פנטזיה: אילו ידעתי אז, באותן חמש דקות של אחד על אחד עם סדאם, מה שעתיד הרוצח המגלומן לעולל – האם יכולתי, האם הייתי צריך והאם היה לי האומץ לעשות מעשה? אתמול כשראיתי בטלוויזיה את התליין כורך את החבל סביב צווארו של סדאם, נחה דעתי.