כל מה שהרווחנו מסדאם חוסיין

הוצאתו להורג של סדאם חוסיין היא מקרה היסטורי נדיר. מעטים הם הרודנים האכזריים שחבל תלייה נכרך סביב צווארם בתום משפט צדק: סטלין (מודל החיקוי של סדאם) מת מכאבים במיטתו. היטלר שם קץ לחייו בבונקר חסין פצצות בברלין ההרוסה, ומאו, ככל הנראה הרוצח הגדול מבין השלושה, הלך לעולמו בשיבה טובה.

הוצאתו להורג של סדאם היא איפוא בשורה לדמוקרטיה: הנראות של הצדק, כמו במשפטי נירנברג, חשובה למורשתה ולהנחלת מסריה. הומניזם אין משמעותו סלחנות כלפי שליטים שעוצמת השנאה לאחר, לשונה, למתנגד ולאדם החושב באשר הוא העבירה אותם על דעתם. טוב שסדאם חוסיין נתלה.

אך באופן מוזר, מלחמותיו ותבוסותיו של סדאם היוו נקודות מפנה לטובה בתולדותיה של כלכלת ישראל ובמידה לא מבוטלת גם בתולדות המדינה. מועדי הסיום של מלחמת המפרץ הראשונה בפברואר 1991 ומלחמת המפרץ השנייה באפריל 2003 היו לתאריכים הרשמיים של תחילת פרקי הגאות והשגשוג במשק הישראלי. המיתון אמנם הסתיים מוקדם יותר, אך המעבר לתקופות של צמיחה מואצת נדחה עד לאחר כניעת עיראק בשתי המלחמות.

בתום מלחמת המפרץ הראשונה קיבלה ישראל מארה"ב סיוע צבאי מיוחד של כשני מיליארד דולר, וערבויות לגיוס אשראי של 10 מיליארד דולר. ישראל יכולה היתה להסתפק בחצי מהסכום, אך לא בחצי מהגיבוי האמריקני שהשתמע ממנו.

כניעתו של סדאם ב-1991 הביאה הקלה עצומה לתושבי ישראל המדוכאים, מפוחדי הסקאדים, ולפרץ של קניות ונסיעות. במקביל גילו המשקיעים הזרים את הפוטנציאל של הטכנולוגיה הישראלית, ותאגידים גדולים החלו לשקול לבנות כאן את מפעליהם. המגזר העסקי עלה על מסלול של התרחבות וגידול מואץ בתפוקה ובתעסוקה שיימשך חמש שנים. הבורסה חגגה, עד המפולת ב-1994.

תהליך דומה מתחולל מאז סיומה של מלחמת המפרץ השנייה באביב 2003: קודם כל זכתה ישראל לסיוע צבאי מיוחד, אם כי בממדים מצומצמים יותר. אחר-כך התממש הסדר נוסף לערבויות האמריקניות לאשראי (שגובש טרם הקרב העל בגדד) בהיקף של תשעה מיליארד דולר. ישראל לא נזקקה לכסף, היא נזקקה להבעת אימון אמריקנית באיתנותו של המשק. כמו במטה הקסמים, נפתחה לאחר מלחמת המפרץ השנייה קרן השפע של השקעות חוץ בישראל. והבורסה, כיום כמו אז, שוב חוגגת.

סדאם חוסיין הבטיח "לשרוף את חצי ישראל", ואולי אפילו ניסה. אבל ישראל הפיקה רווחים כלכליים גדולים משחצנותו הצבאית. תבוסותיו חשפו לעיני כל את הפגיעות בשדה הקרב ואת הפיגור הטכנולוגי של צבא עיראק על גייסותיו, גדודיו ומפקדיו. התברר שגם שם הפנטזיה החליפה את המציאות.

אילו היה סדאם חוסיין רודן אכזרי פחות, מסונוור פחות וערמומי יותר, הוא לא היה פולש לכווית ולא היה מגרש את פקחי האו"ם. לארה"ב ובעלות בריתה לא הייתה סיבה (או תירוץ) לתקוף פעמיים את בגדד וסדאם היה שולט שם עד היום, מתחזק משנה לשנה: כלכלית בעזרת הנפט וצבאית בעזרת נשק כימי וטילים. ישראל הייתה נאלצת להתגונן מפני סכנה ממשית מהחזית המזרחית, להכין את צה"ל ואת העורף לעימות עם עיראק ולהשקיע עשרות מיליארדי שקלים במערכות צבאיות ואזרחיות מתאימות.

אבל על סדאם הרי אפשר היה תמיד לסמוך שיעשה את השטות הבאה, ייתפס לשיגעון הגדלות הבא, וייענש בהתאם. עד שבא העונש האולטימטיווי של 30 בדצמבר 2006.

עוד בבלוג: התקוות של 2007.