הדברים הכי מבאסים ביקום, למעט אולי סדרות דוקו-ריאליטי ושערות באף, הן תופעות תרבותיות שאינן מיתרגמות לעברית. כדי להסביר את נפתולי ה-Raunch Culture, למשל, צריך להשתמש במיקס מייגע של מילים כמו "וולגרי", "תאוותני" ו"מוזנח", ולצרף לאורגיה התרגומית - שעדיין לא ממש מבארת את המושג - גם את המנעד העממי שבין שרלילה סליזית לצ'חלה טראשית.

למרבה השמחה, הפעם אנחנו יכולים לחסוך את הדיון הבלשני המעיק ופשוט להסתכל על כל תמונה רנדומלית של פאריס הילטון. אז הנה - שורו, הביטו וראו. "מקרוב היא נראית כמו קוקסינל", הלשינה בהתלהבות הקומיקאית טינה פיי, וסימנה היטב את הקווים לדמותה של המיניות המלאכותית הבוטה שמקרינה יורשת המיליארדים - הסימבול המושלם והמלכה המעורערת-עד-מאוד של אומת הרונצ'יות החדשה; מעבר לזה שלפיי יש הומור ציני בריא, החזית שהיא פתחה היא חלק ממערכה נרחבת וגורלית בהרבה על עתיד הנשיות בתרבות המערבית. לא פחות.

הגבול בין המחנות נמתח סמלית בקו הג'י-סטרינג: מצד אחד פמיניסטיות רדיקליות, שנסערות מכך שאחיותיהן מסתובבות עם חוט דנטלי בישבן לטובת המבע הגברי. מנגד נשים שנשבעות שזה הכי נוח, ושבכלל מדובר בהעצמה ובניכוס. במלחמת המינים הספציפית הזאת, גברים הם רק משקיפים מהצד שממלמלים לעצמם באושר הומר-סימפסוני טיפוסי "מממ, קט-פייט".

אני מיוחמת משמע אני קיימת

לא צריך הרבה כדי להיות רונצ'ית. העיקרון פשוט: במקום להניח למאצ'ואיזם השליט להחפיץ אותן כאובייקט מיני, נערות הרונץ' משגרות מכת מנע מקדימה ומחפיצות את עצמן. תחשבו למשל על כריסטינה אגילרה בקליפ שביים לה דייויד לה-שאפל ל"דירטי" ב-2002: מתחככת כחתלתולה מיוחמת בראפר הענק רדמן, על רקע כתובות גרפיטי תאילנדיות שמבטיחות "ילדות קטינות וצעירות" ומעודדות תיירות סקס; לבושה כזונת-פטפונג ממוצעת, נראית כאילו מישהו שימן לה את כל הצירים, גונחת וצווחת שבא לה להתלכלך, לרקוד ולהזיע עד שייפלו ממנה הבגדים, ומבקשת להמשיך את החגיגה במגרש החניה. נראה כמו הזמנה לגנג-בנג? לא אם תשאלו את אגילרה: היא זאת ששלטה בצד האמנותי של הפקת הקליפ, הדפה את הביקורת הזועמת מהאגף הפמיניסטי בקלילות, וטענה ש"דירטי" הוא למעשה הימנון העצמה למין הנשי.

"בניגוד לקליפ ההיפ-הופ הממוצע, כאן דווקא הבחורה הסקסית היא זאת שבשליטה", הסבירה בנחישות בראיון למגזין הטסטוסטרון "מקסים", והוסיפה ש"כאן אני קובעת את החוקים, אני מכתיבה את ההחלטות, אני שולטת במצב ובגברים שמסביבי". כך למעשה נוסח לראשונה המניפסט הרונצ'י: אם זכרים נמסים לכדי שלולית פתטית מול מיניות נשית מוחצנת, למה לא להשתמש בזה נגדם? הגירל-פאוור נולד מחדש, והנה הוא מוטציה.

ולמרות הניסוח מתואם המילניום, אגילרה והילטון לא באמת המציאו משהו. דברי ימי הציוויליזציה עמוסים בדוגמאות מיתולוגיות לנשים שהפכו את מיניותן לנשק: כך הפילה דלילה את שמשון, כך חיסלה יעל את סיסרא, כך עזרה לנו רחב הזונה לכבוש את יריחו. לפני כ-1,000 שנה צצה האגדה על ליידי גודייבה, זאת שדהרה ערומה על סוסה הלבן ברחובות קובנטרי כששערה הארוך מסתיר את שדיה, הכל כדי לשכנע את בעלה האציל להקל את נטל המס על איכרי המחוז העניים. אפשר לומר שהיסוד הרעיוני של תרבות הרונץ' ניצוק כבר אז אל תוך המטען התרבותי הגנטי - מיניות נשית משוחררת וחסרת מעצורים הפכה לתחמושת הבלתי-קונבנציונלית של מלחמת המינים.

במילניומים החולפים עשה שלטון הפטריארכים הכל כדי לאפסן את האמל"ח הזה, מסקילתן של נשים בלתי צנועות ועד שריפתן של מכשפות על המוקד, אבל הטקטיקה הגברית המדכאת התחרבשה בעשורים האחרונים כתוצאה מכמה תגליות מסמרות שיער:

1. כסף מסובב את העולם.

2. סקס מוכר.

3. פורנו מוכר אפילו יותר.

4. היי תראו, ציצי.

מטונפות נהנות יותר

במהלך המאה ה-20 הלכו הרונצ'יות והתרבו בטור הנדסי. המרגלת ההולנדית מאטה הארי - רונצ'ית מצטיינת ששכבה את דרכה לאורכה ולרוחבה של אירופה - נחשבה בתחילת המאה לתופעה חריגה ואקזוטית. כמה עשורים אחר כך, כשהפציעה נערת הפין-אפ הראשונה בטי פייג', היא התגלתה כפופולרית יותר מהרמטכ"ל האמריקאי (ושמרה טוב ממנו על מורל החיילים בזמן מלחמת קוריאה). בינתיים החלה דמות הפאם-פטאל הבוגדנית לכבוש את גם הקולנוע האמריקאי; ג'יין מנספילד ומרילין מונרו העבירו עוד הילוך.

ציוני דרך נוספים קידמו את הרונצ'ית בדרכה הנכספת: המגזין "פלייבוי" הושק וכולם קראו את מאמריו בשקיקה, המהפכה המינית של הסיקסטיז היכתה גלים, מסתרי האורגזמה הנשית נחשפו לציבור הרחב ב"דו"ח הייט", חזיות נשרפו ועימן גם חגורות הצניעות המטאפוריות. אש אש מדורה.

כשהאייטיז נחתו על העולם המופתע, כבר היה מאוחר מדי לעצור אותן. זמרת צעירה בשם מדונה לואיז צ'יקונה, חנוטה במחוך ועטויה בתחרה, נאנקה "כמו בתולה שנוגעים בה בפעם הראשונה" - וכולה אמרה מיניות חרמנית מתפרצת. במפגשיה הראשונים עם התקשורת היא לא היססה להודות שאת הנתיב לצמרת סללה דרך המיטה, כולל חלטורות כדוגמנית עירום והשתתפות בסרט פורנו רך. באירופה ניסו דוגמניות עירום כמו סמנתה פוקס וסברינה להצטרף למסיבה, והולידו את ז'אנר הציצי-פופ עם "טאץ' מי" ו"בויז בויז בויז" - אבל מדונה לקחה את זה הרבה יותר עמוק. גם אחרי שהוכתרה כפופ-סטארית הגדולה בכל הזמנים היא לא הפסיקה עם הטיזינג והפרובוקציות, שהגיעו לשיא באלבום "ארוטיקה" וב"סקס" - ספר הצילומים הנועז שהציג אותה בעירום מלא ובמגוון סיטואציות לוהטות - רק כדי להדגים את שליטתה הטוטאלית בתדמיתה. כך שירטטה מדונה את קווי המתאר של תרבות הרונץ' והפכה לאם-הטיפוס הכוחנית שלה. זאת נראתה כמו מהפכה אמיתית, אבל כמו תמיד - משהו השתבש בדרך.

תריצו רגע קדימה ל-2005. ילדות בנות 14 מסתובבות עם חולצות בטן זערוריות, נושאות בגאווה כיתובים כמו "Slut" ו"Whore" ועומדות בתור להשתלת סיליקון. עיצובי שיער-ערווה ברזילאיים הם סטנדרט על-גילי. הלבשה תחתונה סקסית היא מאסט ועדיף שתבצבץ מתוך בגדי הדפוק-אותי-עכשיו. נפנפי את זה אם יש לך את זה, גירלפרנד. ואם אין לך את זה, יש את זה לכירורגיה הפלסטית.

מדובר במגפה גלובלית שהכריעה גם את אמריקה הפוריטנית ואת בריטניה הוויקטוריאנית, השתלטה בנקל על צפון-מערב אירופה המתירנית ודהרה משם אל שאר קצוות תבל. בעולם שבו אנחנו חיים עכשיו כרמן אלקטרה מתעשרת מקלטות וידאו שמשלבות בין מחול אירובי לריקוד חשפניות על עמודים, ג'נה ג'יימסון מובילה את רשימת רבי-המכר עם "איך לעשות אהבה כמו כוכבת פורנו", שפנפנות פלייבוי כפמלה אנדרסון, ג'ני מקארתי ואנה ניקול-סמית מנצלות את חוסר הישע הגברי לנוכח חזה פנומנלי כדי להתברג חזק בתעשייה, ראפריות מגרבצות בהנאה וחורזות להיטים על מין אוראלי, ג'סטין טימברלייק שולף את הציץ של ג'נט ג'קסון מול מאות מיליוני הצופים בסופרבול - וכשהוליווד כבר שואלת "מה נשים רוצות", מתברר שהתשובה היא "סקס עם מל גיבסון".

אז כן, זה בדיוק מה שהשתבש. מרוב ניכוס והעצמה פוסט-פמיניסטית נדחקה המיניות הנשית בדיוק לתנוחה שרצו הגברים מלכתחילה: דוגי-סטייל, כמובן, ושיהיה אקסטרה-רונצ'י עם דאבל-צ'יז.

קורבנות האופנה של עצמן

יותר מ-20 שנה התעופפו מאז האנחות הראשונות של מדונה. לקח לפמיניסטיות הרבה זמן להתעורר, ובסוף 2005 זה קרה. על מדפי חנויות הספרים נחת "נשים חזירות שוביניסטיות", ספרה של העיתונאית הניו-יורקית אריאל לוי על עלייתה של תרבות הרונץ' והשפעתה על מעמד האישה. "איך השאיפה להיראות כמו פמלה אנדרסון מעצימה אותנו בדיוק?", תהתה לוי רטורית, ונתנה את האות הרשמי לתחילתה של מערכה מגדרית חדשה. יאללה מכות, כאמור וכמובטח.

במסגרת עבודתה ככתבת במגזין "ניו יורק" הצטרפה לוי לצוות Girls Gone Wild - סדרת סרטי פורנו פופולרית שבה מאתרים המפיקים בחורות צעירות ברחוב, והן חושפות את גופן למצלמה לאחר מסע שכנועים קצר, וגם הולכות רחוק יותר תמורת עוד חופן דולרים. בראיון ל"פיטסבורג פוסט גאזט" שחזרה לוי את החוויה שהוציאה אותה למלחמה: צוות ההפקה הפורנוגרפי נערך על חוף הים לצילום זריז של תלמידת קולג', שהבטיחה לאוורר את שדיה מול המצלמות. לוי מספרת שעוד ועוד אנשים התאספו במעגל סביב הסט. "זה הזכיר לי להק שחפים שחג סביב ערמת זבל שמישהו השאיר על החוף. התחלתי לתהות מה יקרה אם הבחורה פתאום תחליט לא לשתף פעולה. האם הם יסקלו אותה באבנים?". כצפוי, הצעירה הורידה חולצה למצהלות הקהל, הונצחה דיגיטלית והצטרפה לארכיון החובבניות האינסופי של הסדרה. סקסי.

לוי נדהמה לגלות שחלק גדול מהנערות הבקושי-חוקיות שמצטלמות לסדרה בטוחות שמדובר באקט פמיניסטי מושלם. "הן לא מרגישות שהן הופכות את עצמן לאובייקט מיני, אלא שהגיע הזמן להחזיר לגברים", היא משתוממת. "זה מעורר גיחוך לגלות שהחלטנו שתרבות הרונץ' טובה לנו". אולי זה נכון, אבל זה גם מאוחר מדי. אם אימצתן את חוקי האלפא הזכריים, אתן בטח מכירות את כלל הברזל הראשון שלנו: נגעתן - נסעתן. מסתמן מארס טורקי. לוי חטפה על הראש לא רק מגברים שוביניסטים. התייצבו מולה פוסט-פמיניסטיות ושאר פמיניסטיות-ליפסטיק, ודרשו ממנה לא להפריע להן בחגיגת הניכוס של סטריאוטיפים מיניים נשיים. "בשבילי זה הפמיניזם האידיאלי", תקפה במאמר שהתפרסם ב"גרדיאן" יועצת הסקס הבריטית קייט טיילור. היא טענה שאם לוי תפסיק לצעוק על האם.טי.וי ותחשוב קצת, היא תבין שנשים מגלות מחדש את ההנאה שבלהיות נערצות בגלל גופן. "במקום תשוקה נואשת שיכירו בהיותן בני אדם", הסבירה טיילור, "הבחורות של ימינו משתעשעות בתפיסה המיושנת של היותן אובייקטים מיניים... הן כבר רואות את עצמן שוות לגברים: הן יכולות לעבוד, הן יכולות להצביע, הן יכולות להזדיין בפגישה הראשונה. מבחינת נשים צעירות הרונץ' אינו הצהרה פמיניסטית אלא תפיסה אופנתית".

אנחנו נשתרלל כבר בקבר

ואיך מגיב הרחוב הישראלי, שמורגל בהיותו קורבן אופנה? ובכן, באופן מוזר, ואולי בדיוק בגלל האמור לעיל, מעט מאוד רונצ'יות מסתובבות פה. הכפילות המקומיות של בריטני וכריסטינה - כוכבות-פופ מסוגן של רוני סופרסטאר ושירי מימון - היו מעדיפות לירות בעצמן ולא להיתפס באקט דמוי-אוננות על מזבח הווידאו-קליפ. תראו מה קרה לסשה גרישקוב שהפתיעה בקליפ בכורה חושפני יחסית, ושילמה עליו בפרידה מחברת התקליטים. רק לקומיקאיות כמו מיה דגן ועדי אשכנזי מותר לנופף במיניות הרונצ'ית הברוטאלית. אבל רק כי זה בצחוק.

זה לא שהסממנים החיצוניים פסחו עלינו: חוטיני מבצבץ ממכנסיים נמוכי גזרה בכל פינת רחוב. כולן נדחסות היטב לסקיני ג'ינס, מגפוני סטילטו, בייבי-דולס ושאר אקססוריז פטישיסטיים. המראה הסליזי משתלט על השיח האופנתי, אבל חסר רק דבר אחד: הסקס. וליתר דיוק, המודעות העצמית למיניות הזולה ולשימוש הציני בה. אחרי הכל, בעוד שמדונה הפכה את ניו יורק לשלולית ריר אי שם ב-86', כאן השתבצנו מהכתף החשופה של ריטה בקדם אירוויזיון. שמרנות? פיגור מסורתי אחר טרנדים עולמיים? גם, אבל בהחלט לא רק.

שני דברים מחסנים כרגע את נערות ישראל מפני המגפה, שניהם די מפתיעים אם אתן מגיעות חמושות בתפיסה ליברלית. הראשון הוא היהדות. כן, מה ששמעתן. בניגוד לנערות נוצריות טובות, הישראליות אינן נגועות בתסביך החטא הקדמון, ואינן מפוצלות בין מריה מגדלנה הזונה לאמו הקדושה של המושיע. הן לא ספגו חינוך מספיק פוריטני כדי למרוד בהדחקה המתמשכת, וגם לא חינוך מספיק ליברלי כדי לבוא בגישת הפוך-על-הפוך חתרנית. הן משתמשות במיניותן, אבל עדיין לא בדציבלים הרונצ'יים.

את שכבת המגן השנייה מספקת דווקא התת-תרבות הפרחית, החוצה בישראל עדות ומעמדות ודוחקת צעקנות וולגרית אל מחוזות הסטיגמה הכבדה. בריטני ספירס יכולה להרשות לעצמה בדיחות טריילר-פארק עם כל המיליונים שעשתה, אבל אף אחת מסלבריטאיות ארצנו לא רוצה להיות מתויגת כוולגרית, זולה ופרחולית, בעיקר כשאין מסביב אף אחד שיבין את ההבדל בין רונצ'ית לסתם שרלילה. בדיוק כפי שרובן ויתרו על ההירואין-שיק, כי איך אפשר עם כל החומוס הזה. אבל היי, זה באמת לא נורא. תנו לפאריס ולאחיותיה להמשיך את המהפכה בלעדיכן.