4.

כמו שחקן כדורגל שפרש ממשחק והפך לפרשן, מצאתי את עצמי יותר ויותר מנתח את החיים שלי מהיציע במקום פשוט לחיות אותם. אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה חייתי, לפני שהתחלתי לפרשן, וכמעט שלא מצליח.

אני זוכר את האביב ההוא של למה ושלי, אי-שם בסוף התיכון: במקום לזכור אהבה ראשונה מטמטמת חושים, במקום לזכור צמרמורות של עונג עם כל נגיעה וגעגועים כבר אחרי שעה של פרידה שמוכרחים לשבור בשיחות טלפון של שעות, במקום כל אלה אני זוכר משהו מטושטש, כאילו האנטנה שלי לא הייתה מכוונת. כאילו הייתי שיכור או מסטול במשך כל הימים ההם, עוד לפני ששתיתי את הבירה הראשונה שלי או אפילו ידעתי מה זה ג'וינט.

הזיכרונות מארץ הלמה מרחפים סביבי עד היום. בעיני הפרשן שלי אני מנסה לצעוק אליה, כפי שהייתה אז, תברחי מטומטמת, תברחי. את לא רואה שבשבילו את רק תחליף לדבר האמיתי? אבל למה לא ברחה, להפך: ככל שעיניתי אותה בחוסר האהבה שלי, המסירות שלה רק הלכה וגדלה. גם אל הנער ההוא, אל ברק פינסקר מהתיכון אני רוצה לצעוק היום: חתיכת אידיוט שכמוך, איך אתה לא רואה שכל הקורבנות האלה שלה יסתכמו יום אחד לחשבון שיוגש לך כשכבר לא יהיה לך במה לשלם? כל אהבת החינם הזאת היא רק אחיזת עיניים. כמו פוּשר שדוחף לך סמים בחינם עד שיגיע היום שבו יסנג'ר אותך. כמו בנק שנותן הלוואות בשוק האפור כדי להשתלט לך על העסק. אבל באותם ימים למה ופינסקר לא היו מסוגלים לראות את יום התשלום.

אני משתדל לא להביט אחורה בזעם, אבל כשאני סופר לאחור, משלושים ועד אפס, אני לא מצליח לשים את האצבע אפילו על רגע אחד מאושר, ובינינו, זה די מוזר: כמי שגדל בבית שבו כמו שנהוג לומר לא חסר דבר, כמי שתמיד היה מוקף חברים, כמי שנחשב תמיד לקצת חכם יותר, מעט מוצלח יותר מכל האחרים, היית מצפה שלפחות זיכרון ילדות אחד יהיה מאושר. אבל חוץ מכמה הבלחות, שום דבר לא מצליח לסדר לי את הטשטוש, כמו בטלוויזיות האלה שגדלנו עליהן, בשחור-לבן, אלה שלפעמים היה צריך לגעת להן באנטנה כדי שהתמונה תתחדד. הבעיה הייתה שברגע שהסרת את היד מהאנטנה, התמונה חזרה לסורה. אצלי התמונה תמיד מטושטשת בסוף.

רק שני ימים מצליחים לסדוק את חומת הטשטוש: אחד, בערך בגיל ארבע או חמש, כשאני מגיע בסנדלים ומכנסיים קצרים בפעם הראשונה אל הלונה-פארק בתל-אביב, רק עם אבא. אני זוכר מין מגלשה ענקית שגלשו בה על מזרנים מיוחדים. אני זוכר את "קיר המוות" עם האופנוענים שרוכבים על הקירות כמעט עד לקהל המתלהב ואת הצלחות האלה שהיו מסובבים על מקלות. נראה היה לי שאבא ואני היינו שם ימים שלמים למרות שמדובר היה בשעתיים-שלוש לכל היותר. מאז לא היה לי עוד רגע כזה, אולי חוץ מהרגע שבו תפסתי את המאג של איתי ורצתי תוך כדי צעקות שאני אפילו לא זוכר ישר לתוך האמ-אמא של החיזבאלונים ששמו לנו את המטען. בחצי הדקה מהרגע שהתחלתי לתת במאג ועד הרגע שמצאתי את בריאן רובסון בכיס של הבן-זונה, היו לי שלושים שניות של לונה-פארק.

מעבר לשני הביקורים האלה בלונה-פארק שבגני התערוכה ובדרום לבנון, הכול היה מטושטש ושום דבר לא הצליח להוריד אותי מעמדת הפרשן בחזרה אל הדשא: לא הימים באוסטרליה, שרוע שיכור בשמש של בונדיי ביץ', קרטון של פוסטר'ס מזיע מרוב קור מתחת למגבת וגלים בגובה ארבעה מטרים מתנפצים אל החוף. לא המסיבות בקופאנגאן כשהסלעים מסביב משנים צורות מרוב כימיקלים. לא החתונה עם למה כשכולם מסביב לחופה מצחקקים במבוכה כשרואים את הזוג הראשון מהחבר'ה שמתחתן, אפילו לא הלידה של גלי. היא הצליחה להדאיג אותי מאוד, לגרום לי להבין ששום דבר כבר לא יהיה כשהיה, שמעכשיו אני סוחב את המק"ח עד לסוף התרגיל. אבל מאושר? כוס אמק, אפילו כשפרצתי לדשא של קריית-אליעזר, משהו היה חסר.

הרבה זמן הייתי בטוח שהמשהו החסר הזה קשור לסקס: עם למה הסקס היה בתולי למדי, לא רע בהכרח, אבל כזה שעדיין גרם לי לצביטה בלב בכל פעם שבה הכרתי בחורה תל-אביבית משוחררת, או בקיצור: מזדיינת. העובדה שהעיר הייתה מלאה בכאלה לא הייתה ברורה לי בהתחלה. הייתי מכונס בבועה שלי עם למה וגלי ומאוחר יותר גם עם עמוס, אבל כשהתחילו להגיע למשרד כל מיני "ריקיות" התחלתי להרגיש שמשהו אצלי דפוק.

לגדי לא הייתה בעיה להשפיט את ריקי, המזכירה. למערכות היחסים שלו עם העובדים, ובעיקר עם העובדות, הייתה תמיד מתכונת קבועה. הוא היה מתחיל בעדינות שכזו עד שאחרי שבוע-שבועיים היית יכול לראות איך הן מעריצות אותו: בן ארבעים וחמש, מתבגר בחן עם גוף רזה, שיער שופע ובגדי מעצבים. מהדמויות האלה שנראות לא אמיתיות; אחד שלא מזיע גם בחדר כושר ושאפילו לסיגריות שלו יש ריח של אפטר-שייב. אני, שהכרתי אותו אולי טוב מכולם, ידעתי שמאחורי הכוחניות שלו מסתתר פחד גדול ומאחורי החביבות שלו יש רק ריק. אבל גדי ידע לעשות את העבודה: עם הרבה חן, עם חוש הומור ועם טונה של סטייל, עד שאפילו הבנות עם האינסטינקטים המפותחים ביותר שעבדו אצלנו, לא הרגישו בדיוק מתי נגמרה תקופת החיזור שלו והתחילה תקופת ההטרדות. הבעיה העיקרית של גדי הייתה שהוא לא הבין למה נשים צעירות לא רוצות אותו. האמת היא שהמשפט האחרון עלול להטעות: היו הרבה נשים שרצו אותו, כאלה שאוהבות גברים מבוגרים ומסודרים, כאלה שמתלהבות מברייטלינג והוגו בוס, כל מיני עולות חדשות שפגשו בו בסופר-פארם וחשבו שמצאו "שוּגר דדי", וכמה דוגמניות מתחילות שהאמינו שהוא הולך לחבר אותן עם צלמי האופנה הכי נחשבים. היה לו אפילו מן טריק כזה: לקחת אותן לסשן של צילומים אצל אחד הצלמים שהכיר. רק אחרי שהפסיק להחזיר להן טלפונים הן היו מבינות שכל העסק היה הצגה. שבזמן שהן שכבו ברגליים ארוכות מפושקות וראו בעיני רוחן על התקרה שלו שקופיות ממילאנו, הוא כבר חשב על פרח הדוגמנות הבא. ככה יצא שגדי זיין לא מעט, אבל אף פעם לא את הנשים "הרגילות", אלה שמשכו אותו יותר מכול, כמו ריקי: מרוקאית מהקריות, מהסוג שאמנון דנקנר היה מכנה פעם בחורה פשוטה בת עדות המזרח.

אחרי שלב ההטרדה הכושלת, כשגדי היה מבין שכלום כבר לא ייצא לו מהאובייקט, היה מגיע שלב ההשפלות: פתאום הדרך שבה הן עונות לטלפון לא נראתה לו. גם העובדה שהן יוצאות לעשן בחדר המדרגות, או יוצאות להפסקות צהריים ארוכות ולא איתו, צרמה לו במיוחד. אחרי חודש-חודשיים הייתה מגיעה "השיחה" כשגבי "מסביר" למסכנה עד כמה הוא לא מרוצה.

היו כאלה שפשוט לקחו את הרגליים והתקפלו. אבל מי שנשארה גילתה בדרך כלל שהשד אינו נורא כל-כך. אחרי שנקם בהן את סירובן, היה גדי הופך להיות לבוס נוח בסך הכול, אמנם כזה שאומר מדי חמש דקות "תשיגי לי את זה וזה" ומצפה אפילו מהמעצבות בסטודיו להכין לו קפה בכל פעם שהן מכינות לעצמן, אבל בסך הכול, הייתי מזכיר לעצמי תמיד, עדיף אחד שנראה מניאק ומתנהג כמו בן-אדם מאשר להפך.

בחלוקת העבודה בינינו הוא היה הראש השיווקי-כלכלי ואני הייתי אחראי על הקריאייטיב. אם גדי היה מסוג המעסיקים מטילי-האימה, אני הייתי על תקן הפקידה הפלוגתית: היו בנות שהגיעו לעבוד אצלנו ישר מויצ"ו או בצלאל, כוסיות-על בנות עשרים וחמש עם טונה של כישרון ומעט ביטחון עצמי (בעלות הביטחון מגיעות למשרדים הגדולים) שראו בי, למרות שהייתי מבוגר מהן בחמש-שש שנים בלבד, מעין אח גדול. כבר אחרי שבוע במשרד הן היו מסוגלות לשתף אותי בבעיות ההורמונליות הכי אינטימיות שלהן – מבעיות גניקולוגיות ועד לתנוחה המועדפת עליהן בסקס.

השיחות האלה היו ממלאות אותי בחרמנות גדולה ובצער גדול עוד יותר. אני מניח שאת החרמנות לא צריך להסביר. כשילדה ביישנית כמו ריקי, בקושי בת עשרים וחמש, מספרת לך איך בדיוק היא גומרת כשתוקעים אותה בתחת, צריך להיות הומו עם דיפלומה בשביל לא להרגיש איך הזין כמעט קורע את הריצ'רץ' של הג'ינס מבפנים. והצער? הצער היה על זה שבגיל שלושים, עם אישה ושני ילדים, אני עד כדי כך מחוץ למשחק שאפילו אלה שאין להן עכבות באשר ליחסים עם גבר נשוי פשוט לא רואות אותי ממטר. לא בגלל שאני נשוי, אלא בגלל שאני כבר לא גבר.

שנאתי להיות חבר טוב של בנות.

רציתי לזיין.

לא בשביל לפתח רומן, לא בשביל לעזוב את למה, אתם יודעים מה? אפילו לא בשביל ההנאה שבאקט עצמו. רציתי רק להרגיש איך שאני, ברק פינסקר, האיש שראה למחבלים בלבנון את הלבן שבעיניים, האיש שמת לו חבר בידיים, האיש שבגיל עשרים ואחת היה מאבטח במשרד הביטחון ויצא בכל שבוע עם חיילת אחרת, האיש שבגיל עשרים וחמש כבר היה פרסומאי עצמאי, האיש שפעם היה עושה את זה לבנות, האיש הזה שהוא אני, רצה יותר מהכול להרגיש שהוא גבר: לא אבא, לא בעל, לא בוס, לא חבר ובטח שלא "ידיד", סתם גבר. אתם יודעים, אחד שיש לו איבר מין זכרי בין הרגליים.

באחד מהלילות של יום חמישי, זה התחיל לקרות לי.