יד ראשונה מחולה

להתחיל זה מסריח. השנה היתה - לא יודע. מזמן. ביבי עוד נלחם אז בבריטים, ואני רציתי רק דבר אחד: להתחיל. להתחיל משהו. כלשהו. ובמילים מפורשות: להפסיק להיות בתול.

היו לי ביד - היד שלי עוד היתה אז בשירות סדיר - שלוש התחלות: מכונית, אישה ועבודה. שלושתן היו זולות, משומשות ועשו לי טובה. אבל אתם רוצים איך בכל זאת אהבתי אותה. ואיך עד היום, לפעמים, בלילה, לפני שאני עוצם את עיני ונרדם בתוך התעלה שאליה התהפכתי עם רכב היוקרה הנוכחי שלי, אני נזכר בה בערגה. ובכן, בואו נעבור דרך יער הקלישאות. אחזו בידי ואל תפחדו.

היא היתה מיני מיינור לבנה כמו אסתי ממו, והיתה לה בעיה הפוכה מזאת של האישה הראשונה שלי: מנוע שהתחמם מהר מדי. כמה מהר מדי? מרגע שהתנעת אותה, יכולת לספור לאחור את הזמן שנותר עד לרתיחת המנוע על אצבעות כף יד אחת - מה שהיה דווקא לטובה, כי היד השנייה שלי עדיין היתה אז בשירות סדיר.

המיני התחממה בכל עלייה, כולל מבצע שלמה. היא היתה מתחממת מאליה על חתול דרוס. על אבן חצץ בכביש. בכל הקשור לפסי האטה, ידעת איך ומתי אתה נכנס לאחד. לא היה לך מושג איך ובאיזה טמפרטורה אתה עומד לצאת ממנו. המיני היתה, למעשה, הקומקום החשמלי הראשון שלי: היה אפשר לסמוך עליה בעיניים דומעות בכל הקשור לאספקה שוטפת של מים רותחים.

זה נגמר בינינו על רקע אלים. מהעבודה הראשונה שלי ביקשו ממני לנסוע לירושלים לראיין מישהי לעיתון. בין כל יתר הבתולים שהחזקתי באותם ימים בתא הכפפות של חיי היו גם בתולי התעסוקתיים, ורק המחשבה על ראיון עיתונאי העשוי להניב קטע בעיתון שבסופו קרדיט קטן שלי וכסף בבנק, העבירה אותי למצב רטט. מרוב הכנות לראיון ההיסטורי, שכחתי לגמרי לזכור שהסיכוי שהמיני שלי תגיע לירושלים אינו נופל מהסיכוי שתגיע לשדרות ירושלים, יפו, להלן אחד ל־100 מעלות.

עד הקסטל היא דווקא סחבה. ב־50 המטרים הראשונים של העלייה הראשונה היא רתחה ונעצרה. בתגובה, רתחתי ונעצרתי. הרמתי את מכסה המנוע שלה בחרון, והבחנתי מיד בעשן הלבן העולה מהרדיאטור הבוער. לא היה לי זמן לזה. לא עמדתי להפסיד את הראיון העיתונאי הרציני הראשון בחיי בגלל הנבלה הסרוחה. ביד חשופה (השנייה עדיין היתה בסדיר) סובבתי במהירות את מכסה הרדיאטור, מאפשר לסילון לוהט של מים רותחים להתפרץ כמו גייזר פסיכוטי ולשסף את כתפי הימנית. צרחתי. צנחתי. החזקתי את המקום הפגוע, שבו התהוותה במהירות כווייה די גדולה. לא נתתי לזה להפריע לי. עצרתי מונית ונכנסתי פנימה. הנהג, ששמע את הסיפור, נתן לי משחת אלוורה והביא אותי לירושלים. הספקתי לראיון. חזרתי לתל אביב באוטובוס. ידעתי שאני והמיני גמרנו. מעולם לא חזרתי למכונית מכה.

תמיד טענתי שהנקמה הטובה ביותר היא הנקמה. את מיני מיינור מכרו מאז לגרמנים, שעשו ממנה סבון - להלן, את המיני קופר. היום אני נוהג באחת. מכונית מדהימה. יפהפייה. יקרה. לפעמים מתחממת קצת בעלייה לקסטל.