שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שיעור 12: עובדי הקבלן במקום הכי נמוך בעולם
    בלי להתכונן, לאחר פיטוריי ממפעלי ים המלח מצאתי את עצמי יוצא למסע חברתי. חרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה, דיברתי עם סטודנטים, תלמידים, בני-נוער ופעילים. ידעתי שזוהי שליחות למען עובדי הקבלן, עשרות אלפי אנשים שקופים הנעשקים בידי מעסיקים הרואים בהם עבדים ולא עובדים. ג'קי אדרי מתאר כיצד הפך לפעיל חברתי בעקבות הסרט "זהב לבן, עבודה שחורה"

    "ישנו פחד תהומי אצל עובדי הקבלן. כי במשך שנים שאתה עובד קבלן, נוטעים בך את התחושה שאתה כלום, שאתה ריק, שאתה לא קיים. אז מה את מצפה מעובד קבלן, שפתאום הוא יקבל חוט שידרה כזה חזק, יעמוד אל מול כל העולם ויגיד עשו לי, אמרו לי, פגעו בי?" (מתוך הסרט התיעודי "זהב לבן, עבודה שחורה")

     

    סרט התעודה "זהב לבן עבודה שחורה" הוא סיפור על מפעל שיש לו עיר. אך כשהמפעל עובר דרך מנהרת ההפרטה ויוצא ממנה פורח ומשגשג, המרקם החברתי שלו מתפורר ומתרסק. זה מה שקרה למפעלי ים המלח, וזה מה שקרה לדימונה. את סיפור הפרטת המפעל הביאו הבימאית טלי שמש וצוות התוכנית "עובדה", בכתבה שביקשה לבדוק איך קרה שהמפעל המשיך לשמש מכרה זהב לבעליו, בעוד תנאי העסקת העובדים בו הפכו קשים יותר משנה לשנה.

     

    לאחר מכירת המפעל למשפחת עופר, הלך והתעצם בדימונה מעמד עובדי הקבלן: עובדים נטולי זכויות סוציאליות שאפשר לפטרם בכל רגע, ולכן מקבלים עליהם כמעט כל עבודה. במפעלי ים המלח הם העמיסו שקים בחום של 50 מעלות, עבדו עם חומרים מסוכנים, הביאו הביתה שכר זעום ונורא מכך - נפש חבולה ומושפלת. רק כמה מהעובדים העזו לדבר בפני מצלמה, והגישו לצופי "עובדה" מונולוגים שתיארו חיים תחת משטר של פחד ואיומים, יחס אדנותי של קבלנים ועובדים ותיקים וחלוקה ל"שחורים" ו"לבנים".

     

    שבירת הסולידריות החברתית

    בתום שידור הכתבה בתוכנית, בתאריך 9.6.04, פוטרתי מעבודתי לאחר שהעזתי לבטא את דעתי שהפרטת מפעלי ים המלח פגעה קשות בהתפתחותה של דימונה. במהלך הכנת הכתבה מעולם לא עלתה בדעתי המחשבה שאפוטר. הרי אנו חיים במדינה דמוקרטית המתיימרת לקדש את ערכי כבוד האדם, חירותו והחופש להבעת הדעה, חשבתי לעצמי. כאזרח ישראל אני ממלא את החובות המוטלות עליי וכך גם בני משפחתי, ואנו גאים להחזיק בתעודת הזהות הכחולה שלנו. אך בצעד כוחני החליטו מנהלי המפעל שאין לי זכות להביע את דעתי, רמסו את זכותי לחופש הדיבור והענישו אותי על-מנת להרתיע את שאר העובדים. בבת אחת מקור פרנסתי נגזל ממני, וכך נגזרו עליי מחשכי האבטלה.

     

    יומיים לאחר שידור הכתבה חוויתי אירוע שמתאים יותר לעולם חשוך, למדינות עולם שלישי, למקומות שקוראים על המתרחש בהם ולא מאמינים. בלב המרכז המסחרי של דימונה התאספה סביבי קבוצה של עובדי מפעלי ים המלח ביחד עם

    יו"ר ועד העובדים, וכמעט ביצעה בי לינץ'. לא עמדתי מול אויב. מולי עמדו בני משפחה, חברים לכיתה, חברים לעבודה, אנשים שעימם גדלתי. עמדתי לבדי, מבוהל ומפוחד, כשאיש לא מוצא לנכון לסייע לי. גם לא מנכ"ל המפעל שעמד לא רחוק ממני, ולא עלה בדעתו להגן על אדם במצוקה.

     

    באותו רגע למדתי על הסכנה הממשית העומדת לפתחנו, סכנת שבירת הסולידריות החברתית על-ידי דת הקפיטליזם הדורסני. לא אומץ לב גרם לי לצאת אחרון מהמרכז המסחרי, אלא פחד ופיק ברכיים שאחזו בי בשל התופעה המבישה. לביתי חזרתי מושפל וכואב, אך גם איתן בדעתי שלשום איש עלי אדמות, יהא מעמדו אשר יהא, יהא חשבון העו"ש שלו אשר יהא, אין זכות לגזול ממני אחת מזכויותיי. כך יצאתי למאבק חברתי שנכפה עליי, מאבק למען זכויות הפועלים ועובדי הקבלן. דבר בעברי לא הכשיר אותי לכך, למעט האמונה בצדקת הדרך והתובנה שמאבק צודק סופו לנצח.  

     

    מסע לאורכה ולרוחבה של הארץ

    בלי להתכונן, בגיל 45 מצאתי עצמי יוצא למסע חברתי לו קראתי "עוטף ישראל". חרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה, דיברתי מול סטודנטים, תלמידים, פעילים חברתיים, חניכי תנועות נוער ואזרחים אכפתיים. הצגתי את הסרט בפני קבוצות שמנו חמישה אנשים וגם 300 איש, וידעתי שזוהי שליחות למען עובדי הקבלן, עשרות אלפי ישראלים שקופים שעובדים לפרנסתם בתנאים קשים ונעשקים על-ידי מעבידים שרואים בהם עבדים ולא עובדים. במהלך נדודיי ברחבי ישראל למדתי שהמאבק למען זכויות הפועלים משותף ללודמילה מחבר העמים, לחסיבה שעלתה ארצה ממרוקו, לפטימה המתגוררת בטייבה, לתמר האשכנזית, לוואליד הדרוזי מירכא, לבעלי השכלה אקדמאית ולחסרי ההשכלה. כל אלה ורבים אחרים נאבקים מדי יום מול מערכות דורסניות של מעסיקים עושקים, המלקטים את זיעת אפם של עובדי הקבלן לחשבון עו"ש מנופח.

     

    לא אחת, בעודי מחכה לאוטובוס שייקח אותי הביתה לאחר המפגשים הללו, נתקעתי בצמתים חשוכים. 'זמן האיכות' הזה אפשר לי לעבד את הדברים שאמרו האנשים אותם פגשתי, ולהבין שהקפיטליזם פוגע בכולנו בצורה שווה, ללא הבדלי דת, גזע מין ולאום. בהיעדר בלמים הקפיטליזם, שהגיע לשיא ניוונו, הופך לסכנה

    קיומית. המסע הארוך במנהרת הזמן הפך את מכירת מפעלי ים המלח ואת העיר דימונה למעבדה אמיתית שמציגה את פירות הבאושים של תהליכי ההפרטה, ואת השפעותיה ההרסניות על המבנה החברתי של ישראל.

     

    במקביל, ככל אזרח במדינה החלטתי לבקש סעד משפטי שיחזיר אותי למקום עבודתי. פניתי להסתדרות שבחרה מדעת לא לעמוד לצדי בבית המשפט לדיני עבודה. לא התייאשתי, ובעזרת חברים התגבשה ההחלטה לפנות לבית הדין לעבודה בבאר-שבע באופן עצמאי. "פיטוריו של המבקש מהווים הפרה בלתי מידתית ולתכלית פסולה של זכויותיו החוקתיות, תוך פגיעה בעקרונות הדמוקרטיה הבסיסיים של החברה הישראלית", כתבו עורכי הדין אהוד שילוני ויעל מנשה שייצגו אותי בהתנדבות. אך גם בקודש הקודשים של הצדק הישראלי המשיכו אותם כוחות להפעיל עליי לחץ שארפה מהנושא. כך מצאתי עצמי מגיע להסכם פשרה במסגרתו הוחזרתי לעבודתי ל-30 יום שבהם בוצע שימוע שבסופו פוטרתי, וכן הועבר סכום של 80,000 שקל לעמותת "מת"ח" (מערכות תמיכה חינוכיות לילדי עובדי קבלן) שהקמתי. הפשרה הכואבת אמנם לא השיבה אותי לעבודה, אבל סייעה ל-70 עובדי קבלן להמשיך להיות מועסקים במפעלי ים המלח.  

     

    מאבק על הזכויות של כולנו

    במהלך מסע "עוטף ישראל" למדתי שהעוני אינו מולד גנטית. הוא סך כל ההחלטות הכלכליות שהופכות אנשים לעניים, והאחריות לצמצום התופעה המתרחבת חלה עלינו אם אנו עדיין חפצי חיים. הפערים בישראל הם פצצה מתקתקת העומדת לפתחנו, שעלולה להתניע הפיכת דמים חברתית. ואם אכן הדבר יקרה האשמה תחול רק עלינו, מפני שכאזרחי ישראל בחרנו לשתוק נוכח פגיעה בזכויות האדם, בחרנו לשתוק עת סחרו בגופן של נשים, בחרנו לשתוק כשעובדים זרים לנו במלונות כלבים, בחרנו לשתוק כשתלמידים בדואים למדו בפחונים. ומרוב שבחרנו לשתוק העוולות מגיעות גם אלינו.

     

    אני בחרתי לא לשתוק, ואני קורא גם לכם להילחם על הזכויות שלנו. המאבק למען זכויות עובדי הקבלן אינו המאבק הפרטי שלי, זהו מאבקם של עשרות אלפי אנשים שקופים ועשוקים, מאבק למיגור העבדות המודרנית במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית. אני מאמין שביחד נוכל לבנות חומה האנושית שתעצור את המשך העוולות. ובכוחנו לעצב את דמותה ועתידה של המדינה שבחרנו לחיות בה בזכות, ולא בחסדם של בעלי ההון. ככל שנרחיב את "התודעה הצפה" של אזרחי המדינה, כך נצליח לסלול דרך וחזון באדמת הטרשים שתחת רגלינו ולהחזיר את השפיות לחברה הישראלית.

     

    • יצחק ג'קי אדרי  הוא פעיל חברתי וגיבור סרט התעודה "זהב לבן עבודה שחורה". ההרצאה ניתנה בקורס "בוחנים את החברה הישראלית" 


     

    רוצים להעמיק בנושא השיעור? להלן רשימה ביבליוגרפית:

     

     

      

    המכללה החברתית-כלכלית , עמותה ללא כוונות רווח, מספקת ללומדים בה ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית - לצד אלטרנטיבות וכלים מעשיים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. המכללה פועלת בכל הארץ ומונעת על-ידי פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה הפועלים בהתנדבות מלאה. מדור חדש יגיש מדי יום ראשון שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים