שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: אלכס קולומויסקי ואפי שריר
    הוצאה להורג: הצדק נעשה או הושתק?
    האם התפיסה שמקדשת את החיים עלולה להוביל לרצח המונים? או שמא תלייתו הפומבית של רוצח ההמונים רק הוכיחה את החולשה של אוייביו, ולמעשה סיפקה גם למתנגדיו סיבה לחוש כלפיו סימפטיה וחמלה?
    ד"ר אורי מילשטיין עו"ד לאה צמל 

    ד"ר אורי מילשטיין
    בני אדם חיים בסביבה רוויית איומים: פגעי טבע, מחלות, רעב, פשע ומלחמות. אנו בנויים לנטרל איומים וכשאנו משיגים את מטרתנו, אנו שורדים לקראת הניסיון לנטרל את איום הבא.

     

    כפי שאנחנו מתאמצים לנטרל את החיידקים הגורמים למחלותינו, כך אנחנו מתאמצים לנטרל פושעים מבית ואויבים מעבר לגבול.

     

    במהלך ההיסטוריה, דינם של הפושעים ושל האויבים היה גם מוות, לפי שיקול דעתם של המאוימים, שהצליחו להתגבר על המאיימים. אפילו בעבר הקרוב, במאה ה-20, חיסל שליט ברית המועצות יוסף סטלין מיליונים רבים של תושבים שהיו נתונים למרותו, משום שהעריך כי הם מאיימים על שלטונו. כך נהג גם שליט סין מאו צה-טונג, והארץ לא רק שלא רעשה אלא רבים מהמתנגדים היום לעונש מוות נמנו עם מעריציהם של אלה.

     

    ההתנגדות לעונש המוות היתה לזרם חשוב בתרבות האדם יחד עם התפתחות המדע המודרני, החילוניות ו"מות האלוהים" כפי שכינה זאת הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה. מכיוון שבני אדם זקוקים לאמונה, הפכו חלק ניכר מהחילוניים את האדם באשר הוא לאלוהים, ואת החיים לקדושים. אם החיים קדושים, אסור להרוג שום אדם אפילו אם הוא רוצח נתעב או אויב מסוכן. מטעם זה התנגד הפילוסוף הישראלי מרטין בובר להוצאתו להורג של אדולף אייכמן.

     

    אני לעומת זאת סבור, שחיי אדם אינם קדושים, וכך נוהגים גם רוב האנשים בפועל. שהרי אם החיים היו קדושים, ראוי היה לא רק להימנע מלהוציא להורג אלא גם לסייע לכל האנשים לחיות חיים נטולי סבל. סיוע מעין זה אינו מתקיים בשום מקום בעולם. בניהול מערכות אנוש עלינו להימנע מצווים מקודשים הגורמים לתוצאה הפוכה. סביר להניח שאם סטלין היה נרצח לאחר מות לנין, במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20, מיליוני אנשים היו ממשיכים לחיות ובהם יהודים רבים.

     

    הכלל צריך להיות זה: מי שפוגע במתכוון ובמזיד בחיי אנשים אחרים וגורם למותם, יש להענישו קשות, עד כדי עונש מוות. אשר לאויבים חיצוניים, כך נוהגות היום כל המדינות: הן יוצאות למלחמה וחייליהם הורגים את האויבים בשדות הקרב. זוהי לדעתי משמעותו של עונש מוות לאויבים.

     

    אבל כשאויב נתפס יש להחזיקו כשבוי ואסור לגעת בו לרעה. לפיכך עלינו להשתדל להרוג את אנשי החמאס והחיזבאללה לדוגמא בשדות הקרב, אך לאחר שנתפסו אסור לפגוע בהם. הם אינם פושעים, אלא לוחמים למען האינטרס של עמם כפי שהם מבינים אותו. לעומת זאת, על רוצחים מבני עמנו מן הראוי שיותר להטיל במקרים קשים עונש מוות לפי שיקול דעתם של השופטים, כפי שנהוג בארצות הברית.

     

    סדאם חוסיין רצח עיראקים רבים ולכן טבעי הדבר שבית משפט עיראקי ידון אותו למוות. המתנגדים להריגתו מובילים למסקנה שחייו קדושים. אבל אם חייו וחיי אייכמן וחיי סטלין וחיי היטלר הם קדושים בלא קשר למעשים שעשו, אזי עלולה הקדושה לא רק להביא לרצח מיליונים, אלא גם לגרום לקץ החיים עלי אדמות.

     

    הצו המוסרי העליון הוא, לדעתי, לנטרל את האיומים על עצם החיים, לפחות מצד בני אדם. האיום העיקרי המיידי היום על המין האנושי נובע מזיהום רדיו אקטיבי של כדור הארץ. (אפקט החממה הוא לפחות יותר איטי).

     

    כדי לנטרל את האיום הזה - כל האמצעים כשרים, ובלבד שיהיו יעילים, גם אם לעולם לא ניתן להבטיח יעילות מלאה. מהלכיה הנוכחיים של איראן בתחום זה יגרמו לפיתוח גרעיני בעוד הרבה מדינות ויחוללו, לפי חוק מרפי, מלחמה גרעינית. כדי למנוע מירוץ חימוש גרעיני ראוי להרוג במלחמה ולדון למוות בבתי משפט את האחראים למהלך זה. אם נחיל במקרה זה את עקרון קדושת החיים, נהיה אחראים לקץ החיים.

     

    ד"ר אורי מילשטיין הוא היסטוריון צבאי.

     

    חזור למעלה
    עו"ד לאה צמל
    הוצאתו להורג של סדאם חוסיין תיזכר כאחד מסממניה של הרגרסיה התרבותית, של מה שמכונה "העולם הנאור" בעשור האחרון, ברוח הצהרתו של נשיא ארה"ב "אני רוצה אותו חי או מת", ברוח תמונות התפיסה של חוסיין, צילום חיילים אמריקאים עם גולגולות, או, קרוב יותר אלינו, בסגנון מודעות ה-WANTED שכיסו את תל-אביב לאחר בריחתו של בני סלע.

     

    יש להתנגד תמיד לעונש מוות, כשם שיש להתנגד לחיסולים ממוקדים או רבי נפגעים. המקרה של סדאם מדגים זאת היטב: אדם ששנאתם של מיליוני מוסלמים ברחבי העולם נתונה לו ובצדק, אדם שטבח ועינה יותר ערבים וכורדים מכל מנהיג אחד באזור, אדם שהיה אחראי למותם של מיליון חיילים עיראקים ואיראנים במלחמת-שולל - הופך ביום מותו, גם בעיני שונאיו, לקדוש מעונה, לקורבן של האמריקנים וליהירותם הגזענית של מנהיגיה.

     

    יהירות זו היא היא אשר גרמה לטעות העיקרית בבימוי חיסולו של סדאם, ולסיבה לכך שהסרט שאמור היה להראות קבל עם ועולם ש"ככה ייעשה לאיש....", ייגנז.

     

    האמריקנים העניקו לרודן העיראקי הזדמנות למות מות גיבורים: לא זו בלבד שהוא לא התחנן על חייו, לא רעד ולא השפיל את עצמו, אלא הצליח להופיע בדקות האחרונות של חייו כגיבור ערבי, הנושא לשווא את שם פלסטין על שפתיו, מביע בוז גלוי כלפי התליינים שלו, ומקרין, איש לא יוכל להתכחש, אצילות מעוררת כבוד.

     

    הנה כי כן, וושינגטון לא רק עודדה וטיפחה במשך שנים את התליין מבגדד, היא גם הצליחה להפוך את רגעיו האחרונים לרגע של זיכרון, למעין "ונהפוך הוא", כשהעבריין הסדרתי, הרוצח ההמוני, יוצא מהעולם הזה כקורבן. עבור רבבי רבבות ערבים ומוסלמים הוא אף מוכתר כגיבור עטור תהילה וכבוד.

     

    להוצאתו להורג קדמה פרודיה של משפט, שבהשוואה אליו נראים אפילו בתי הדין הצבאיים שלנו מופת למשפט צדק. אין פלא שבתרבות המערב הפרוע בה ג'ורג' בוש משמש שריף עולמי, ההוצאה להורג של הרודן העיראקי נראתה יותר כמעשה לינץ' מאשר כמימוש גזר-דין של בית משפט. עניבת החבל על צווארו הזכירה את התליות באותם מעשי לינץ'.

     

    הבמאי נשאר מאחורי הקלעים ולא לכלך כמובן את ידיו. אבל הוא דאג לכל פרט ופרט באותה הצגה מקברית שראשיתה במעצרו המתוקשר של סדאם, המשכה במשפט הראווה וסופה בלינץ': הקול קול ארה"ב, והידיים ידי הבריונים של מוקטאדה א-סאדר.

     

    אלא שאותו במאי מוגבל של הבית הלבן אינו מסוגל להמציא אלא מערבון, מערבון זול מסוגם של המערבונים בהם שיחק אחד מקודמיו בראש הממשל של המעצמה הגדולה בעולם. זול עד כדי כך, שיקשה על הדוברים של הממשל לעשות בו שימוש. כי מה ראינו? לא ביצוע גזר-דין בתום משפט צדק, אלא נקמנות היסטרית, בריונות והשתוללות של שכירי החרב של וושינגטון, משולהבים וצמאי דם. זוהי הציוויליזציה שלשמה יצאו ארה"ב למסע צלב נגד הברברים?

     

    זאת ועוד: האם מדובר בטעות בבימוי או פרובוקציה מתוכננת? הלינץ' של סדאם חוסיין בוצע ביום עיד אל אדחה. "מארב נגד העיד", כינה זאת העיתונאי האלג'ירי מוחמד סעדון. הוא תהה אם את אדולף היטלר היו תולים בליל חג המולד. עיתונאי זה מבטא מה שמאות מיליונים של מוסלמים מרגישים: בבחירת התאריך, ג'ורג' בוש אכן התכוון לפגוע באמונתם.

     

    ובכלל, מדינה שעדיין לא ביטלה את עונש המוות, למרות שהיא עצמה מודה שעשרות מקורבנות הברבריות המשפטית שלה היו חפים מפשע, מדינה שמעשי לינץ' עדיין מתרחשים בה, מדינה שאזורים מסויימים בחוף המזרחי שלה שמורים לבני האליטה ויהודים אינם רצויים בהם, ושהאפלייה נגד שחורים אמנם בוטלה בחוק, אך במחוזות רבים שלה ממשיכה להתקיים - האם מדינה כזו זכאית להטיף לעולם מה יאה ומה נאה?

     

    ומי טיפח וחימש את סדאם חוסיין, דחף אותו למלחמה נגד אירן וראה בו בעל-ברית אסטרטגי באזור, אם לא ארה"ב, אותה מעצמה שגם טיפחה את הטליבאן ואת בין לאדן, כל עוד הם היו יעילים למלחמתה של וושינגטון בקומוניזם? אין פלא שהבית הלבן לא היה מעוניין במשפט צדק, והעדיף חיסול מהיר של הנאשם, שכן הרבה היה לו לספר על שופטיו.

     

    עו"ד לאה צמל נמנית עם מייסדי הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל.

     

    חזור למעלה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים