5.

ישבתי משועמם על הבר ב"אלי- אולי". כוס ג'יימסון שנייה ביד, סיגריה שלישית בין האצבעות וחשבתי: "לאן לעזאזל נעלמו כולם?" עד לפני כמה חודשים עוד היינו מתקשרים לקבוע שעה ומקום, אבל מאז שהפכנו את הבר של "אלי-אולי" למקום המפגש הקבוע שלנו, הפך כל הקטע למיותר: מספיק שתהיה שם בין עשר לשתיים בלילה ותראה את כל מי שרצית לראות, וגם כמה שלא. מאחר ש"אלי-אולי" היה יותר מסעדה מאשר בר ומכיוון שאפילו אנשים בזבזניים יחסית שכמונו לא אוהבים להיפטר מתשעים ש"ח לכבד אווז בריבת בצל, היינו ממשיכים את הלילה בדרך כלל ב"ברבוניה".

"ברבוניה" הוא מסוג המקומות שבפעם הראשונה שלך בו אתה רוצה להגיד "סליחה, טעיתי" ולסגור מאחוריך את הדלת: ציפוי עץ בהיר מספק למקום לוק של סאונה ענקית יותר משל בר. אבל אחרי כמה דקות שם, עם המנות הקטנות של הסי-פוּד שמדלגות מהמטבח של המסעדה בעלת אותו השם שמעבר לקיר, אתה מתחיל להרגיש בבית. הקהל הוא כבר סיפור בפני עצמו: אתה יכול למצוא כאן עיתונאים מזדקנים, ערסים בני חמישים ומשהו, ילדות יפות עם תסביך אבא ורווקות מיואשות שמשתכרות על הבר כדי שמישהו ייקח אותן הביתה. בתור מקום לאנשים מיואשים, ההוויה ב"ברבוניה" דווקא שמחה: מוזיקה שכולם מכירים את המילים שלה – מזוהר ארגוב ועד לביטלס, ואחרי כמה דרינקים יש גם כאלה שהופכים את השולחן או את הבר לרחבת ריקודים.

החלטתי לשתות עוד ג'יימסון אחד כדי לשקול שוב את האפשרות לחפש את כולם ב"ברבוניה", כשטלי נכנסה. טלי אפשטיין הייתה סוג של פנטזיה קבועה בעיר שבה אפילו דוגמניות-על קמלות בתוך שנה: גם בגיל שלושים ומשהו היא נראתה כמו האחות השווה של שירז טל, עם גוף מושלם על רגליים אין-סופיות, עור בהיר, שיער שחור ועיניים בצבע טורקיז. אם מראה חיצוני לבדו לא עושה לכם את זה, קבלו את הבונוס: לבחורה היה ראש שהפך אותה לפסיכולוגית קלינית בגיל שבו רבים עדיין לא החליטו מה הם רוצים ללמוד, היא קראה וכתבה בשתי שפות ושום חוויה קיצונית לא הייתה זרה לה: לא בסקס, לא בסמים, לא בשום דבר אחר, לפחות לא כזה שאני יכולתי לחשוב עליו. אבל היה בה גם משהו מאיים, משהו שהעיד על חוסר שפיות קל, או לפחות על שריטה רצינית: קולניות מסוימת שעברה אפילו את גבול הסביר אצל בעלי ביטחון עצמי גבוה במיוחד, התנהגות בלתי-צפויה, תזזיתית לעיתים, ותנועות מוגזמות, כאילו מישהו העצים בעשרה אחוזים את שפת הגוף הנורמלית. התנהגות שפירשתי כמו משהו שהיה קורה לרובנו אם היינו יודעים שימחלו לנו על כל דבר בגלל איך שאנחנו נראים.

אגב מראה, בשלי התחיל להתבטא שינוי מסוים: המאה ושלושים קילוגרמים הפכו למאה ועשרים בזכות חזרה לחדר הכושר והפסקת ארוחות-התנחומים-על-זה-שהחיים-שלך-דפוקים באמצע הלילה (כלומר הארוחות היו באמצע הלילה, החיים נדפקו על פי רוב במשך היום). הפסקתי לבקר אצל דיטה כדי לצרוך "קילו ספר-ריבס ישר לווריד", כפי שהייתי תובע מהברמנית, הפסקתי עם מרקי-רגל של חורף אצל זכריה בכרם, נגמלתי מהחומוס של אכרם במעלה שיינקין. זה לא שעברתי לכרסם פריכיות עם גבינה חצי-אחוז בבית, ממש לא, אבל הייתם צריכים לראות את הפרצוף של המלצריות שהכירו אותי כמי שתוקע אנטריקוטים של חצי קילו כשביקשתי חזה עוף בגריל ודיאט-ספרייט במקום החצי-ליטר השלישי של הבירה. גם חדר הכושר התחיל לעשות לי טוב: לא ריבועים בבטן, לא צריך להגזים. ובכל זאת, קצת זיעה על מגבת שנמתחת בין ברזלים עמוסי משקולות הצליחה לשחזר משהו מקווי המתאר שאליהם התכוון אלוהים כשיצר את הגבר. אבל טוב ככל שהרגשתי עם השינוי המתהווה, עדיין היה מדובר בשינוי יחסי בלבד. לא כזה שמאפשר לך לרדת בחזרה אל הדשא, אבל משהו שמאפשר לך לדלג מהר יותר על מדרגות הבטון בהפסקה.

ולמרות השינוי, עדיין לא יכולתי לקוות שמשהו יקרה לי מסתם לשבת על הבר, בטח לא משהו עם טלי אפשטיין.

טלי נכנסה פנימה במבט של "לאן נעלמו כולם?" שהיה לי בעיניים לפני שלושה דרינקים. אחרי שהשלימה סיבוב מדלת הכניסה ועד לחצר, ניגשה אליי כמעין ברירת מחדל. זה לא שיש לי כאלה רגשי נחיתות (יש לי, אבל לא כ א ל ה), ובכל זאת, כשמישהי שואלת אותך משהו בנוסח של "אז מה? אף אחד לא הגיע?" אתה לא מרגיש כמו סמל מין בדיוק, אפילו בסיטואציה קיצונית פחות מזאת שבה ברק פינסקר עב המותן פוגש את טלי אפשטיין, מתנת האל לאנושות.

"כן, גם אני עוד מעט לא פה, אני בדרך ל'ברבוניה'", אמרתי והנחתי שטר של מאה ש"ח על הבר.

"'ברבוניה'? אתה יודע מה? אני באה איתך".

השבוע ההוא היה טוב אליי יחסית: למה בילתה את רובו בחו"ל באחד הכנסים שלה, כך שמפלס המתח בבית ירד פלאים; דרור סבירסקי, הרכש החדש של המשרד, התחיל להזרים אלינו לקוחות בקצב מעורר התפעלות; קיבלתי הצעה להתחיל לכתוב טור באיזה מוסף לענייני שיווק ופרסום וחשבתי, למה לא, זה יכול להיות ניסיון מעניין וגם יוכל לקדם אותי בעולם הפרסום. בקיצור, הייתי בהיי מסוים שהג'יימסון כנראה הוציא החוצה. כל הדרך במונית ל"ברבוניה" לא הפסקתי לדבר ולהצחיק את טלי, כשאני שואב את עיקר כוחי מהעובדה שאם ישקיף עלינו מישהו מהצד, ייתכן שיטעה לרגע ויחשוב שזוג לפניו. זוג שאני, ברק פינסקר, הוא חציו האחד ועל החצי השני אין כמעט גבר תל-אביבי שלא עשה ביד לפחות פעם אחת.

ב"ברבוניה" ישב אלי גולן בשולחן שכלל מלבדו עוד כמה פרצופים מוכרים, ושלט ביד רמה על המוזיקה. לגולן היה עבר בהתיישבות העובדת וביחידה מובחרת והווה רווי בשורות של קוקאין. אם מישהו היה רוצה למתוח את קו השבר בין מי שהיה פעם מיטב הנוער לבין מי ששונא את המקום שבו הוא חי, הוא יכול לצייר אותו על אחד הקמטים במצחו של גולן, הושט היד וגע בם. דבר אחד גולן כנראה לא איבד בלמעלה מחמישים שנותיו: את היכולת לקבץ סביבו חבורה חסרת-גיל או ייחוד זולת היכולת להשתכר, לעשן ולהסניף עדלאידע. מסביב לשולחן של גולן ישבו בערך עשרים אנשים שהתחלפו כמו בתכנית אירוח: כל אחד התקבל בצהלות, נתן את המספר שלו, ובהמשך הערב נדחק לירכתי השולחן וממנו החוצה. אנחנו, שהיינו גם שניים וגם שילוב שאף אחד עוד לא הבין בדיוק כיצד יש להתייחס אליו, התקבלנו מייד למרכז השולחן. האווירה הזכירה יותר ערב שירה בציבור מאשר אווירה רגילה של פאב, כשעל בחירת השירים מצווה, בדרכו המחויכת, האדון גולן. השירים היו ברובם ישנים, אבל אני, שהייתי נרדם בכל לילה עם שירי מולדת מהפלמ"ח או האינטרנציונל שאמא שלי הייתה מזמרת באוזניי, הכרתי את רוב המילים. לא תיארתי לעצמי שהשליטה שלי במילותיהם של שירי מולדת תעשה רושם כזה על טלי, אבל כנראה היא חשבה לעצמה שאני בעצם גבר ישן באריזה חדשה, או ש... האמת, לא אכפת לי מה היא חשבה, כי בדיוק אחרי שגמרתי לשיר את "הכול זהב" של שלישיית גשר הירקון ושנייה לפני שעמדתי להצטרף לגולן וחבורת השיכורים ב"שורו הביטו וראו", הרימה טלי, טלי אפשטיין האלוהית בשבילכם, את כל המטר שבעים ומשהו שלה מהכיסא שלידי, התיישבה על ברכיי כשפניה אליי ונתנה לי נשיקה ארוכה על השפתיים, ועוד אחת ואחר-כך עוד ועוד במשך כל אותו הערב. לא רק אותי זה הפתיע. הנוכחים שהכירו את שנינו (מילא אותי, אבל את טלי הכירו המונים) היו גם הם בסוג של הלם. גבר עם אובר-וויט של עשרים קילו, נשוי פלוס שניים, וטלי אפשטיין הבלתי-מושגת נמרחת עליו כמו חתולה מיוחמת.

"מה זה? חדש?", שאל אותי גולן בשנייה שטלי החליטה לתת לי לנשום מעט והלכה לשירותים. ראיתי את הקנאה בעיניים שלו, ראיתי אותה בעיני כל הנוכחים. באותו רגע לא עניין אותי כלום: לא העבודה ולא המדור החדש, לא הקרניים שבזה הרגע הצמחתי ללמה, אפילו לא גלי ועמוס שמתקשים לישון בשקט כשאבא נמצא מחוץ לבית. המבט המעריץ-מקנא הזה בעיני הגברים שמסביב והסקרן-חרמן בעיני הנשים, היה הסם הכי מסוכן שבו התנסיתי מעודי. וכמו כל נרקומן מתחיל, באותו הלילה ראיתי רק את הצדדים הטובים של העניין.