פרות על כביש גהה

אין לי יחס רגשי למכוניות. השנים הכי טובות שלי מבחינה מוטורית היו העשור שבו חייתי בתל אביב ובניו יורק, וכשהייתי צריך להגיע ממקום למקום הלכתי ברגל. זה לא רק מפני שהעולם הטכני המסובך של המוטוריקה, שבו אני לא מבין שום דבר, לא יוצר אצלי שום ריגוש או עניין, אלא מפני שרוב החפצים בעולם הם לא מעניינים.

מכונית היא אמצעי. המטרה היא לנוע. להיות בעלים של אמצעי זאת טעות, בענייני מכוניות כמו בכל החיים הבורגניים, שבהם אתה כל היום קונה פרות בשביל לשתות חלב. עולם שלם מגויס כדי ליצור אצלנו בלבול בין המטרה לבין האמצעי. אני משתדל, בעניין הזה לפחות, לא להיות מבולבל. המורה הפילוסופי שלי ביחס למכוניות הוא ג'ון בלושי ב"האחים בלוז": אם המצית מקולקל, זורקים אותו דרך החלון ומחליפים את האוטו.

האוטו הראשון שלי, כמו כל מכונית שבה ישבתי עד אחרי גיל 30, לא היה שלי. הוא היה וולבו 240 כבד ומכובד לעילא, והדבר הכי טוב בו היה שהוא בא בחינם — כי זה היה האוטו של אבא שלי. הדבר השני הכי טוב היה מערכת החימום, כי בצבא יכולתי לסבול כל דבר חוץ מקור. וביציאות הביתה נדרתי שמה שלא יהיה, קר לא יהיה לי. לפעמים, אח שלי היה יורד לאוטו, מדליק אותו ומפעיל את החימום, כדי שכשאני אכנס יהיה לי חם ממש בהתחלה. פלדה שוודית יכולה להיות קרה לאללה אם אתה לא נזהר.

זה מה שאני זוכר מהאוטו הראשון שלי: את מעשה החסד הקטן הזה של אח לאחיו המרוט והשבוז, ואת השעות שבהן הייתי נוהג, עייף עד מוות ולא רוצה לישון, כדי שליל החופש האחד בשלושה שבועות לא ייגמר. את אלה שישבו לידי בדרך, ומן הסתם קיוו גם הן שהיא אף פעם לא תיגמר, והן לא יצטרכו להישאר איתי לבד. בקיצור, את כל האנשים שאירחה המכונית המכובדת של אבא שלי, ושום דבר לא ביחס למכונית עצמה.