שתף קטע נבחר

המכונית הישנה והנאצי החדש

שבעה כותבים על שבע מכוניות ישנות וטובות. הלל פוסק עם טריומף זוועתית ואהובה, ששעותיה האחרונות הוקדשו למלחמה בניאו נאצים

איך שראיתי אותה בפעם הראשונה, התאהבתי. אז נכון, במקום ירוק־מירוצים בריטי היא היתה צבועה בחום־אסלה צ'רקסי, אבל הטריומף TR7 נראתה לי כמו המכונית הכי מגניבה בתקופה ההיא. "ההיא" זה אמצע שנות ה־80, כמה שנים אחרי שהפסיקו לייצר אותה. מישהו, אני כבר לא זוכר מי, הזהיר אותי שלא להתקרב למכונית מתוצרת בריטניה, ועוד אחת שקוראים לה טריומף, ועוד אחת שכבר בחייה נחשבה למסמר האחרון בארון המתים של תעשיית הרכב המה־זה־מפוארת לשעבר. לי הספיק שהיא נראתה נורא ספורטיבית, יותר מכל דבר אחר שהייתי יכול לקנות בהולנד באותה תקופה. גם העובדה שהיא נמכרה לי במשהו כמו 400 דולר, תוך שהמוכר מפנק אותי בחלקים "שנשארו לי במקרה" בערך כפול מזה, לא הפריעה לי יותר מדי.

 

טוב, ברור שרשימת התקלות שתקפו את הגמדה הבריטית קצרה רק מרשימת הקטעים המביכים שעברתי איתה. למה להפוך את התדמית שלי ליותר גרועה מכפי שהיא כבר עכשיו? בואו נדלג על כל התחנונים לחתיכת כבל התנעה מסריח בכבישים חשוכים באמצע חורף של מינוס 20, על השביתות מרצון למשך רבע שעה באמצע רחוב תעלות צר, על השביתות שלא מרצון לחצי שעה ויותר מול רמזור אדיב ושיירה של הולנדים שאיבדו צלם אנוש מאחור, על מבול אימתני בתא הנוסעים כשניסיתי פעם אחת מכונת שטיפה, ועל גשמי זעף רגילים בכל גשם מזדמן, על דליפות דלק ודליפות מים, על פנסים שלא התרוממו ומנעו נסיעה בחושך, על צינור מפלט שהתפרק, על מערכת הגה שנתקעה יום אחד במצב "שבור ימינה", על בלם חנייה שלא רצה לרדת גם אחרי טיפול עם פטיש חמישה קילו, ועל להבות אש שירקה הטריומף בכל הורדת הילוך, ולא בגלל שהיא היתה מכונית ביצועים. בואו נעזוב את כל זה ונגיע ישר לסוף, משהו כמו חצי שנה אחרי הפגישה הראשונה שלנו.

 


איור: איתמר דאובה

 

ה־TR הפכה אצלי בשלב הזה לסוג של בדיחה. אני צחקתי, וכל הסביבה צחקה, קצת יותר חזק. לא יודע למה, אבל צהריים אחד, כנראה בגלל קצת יותר מדי חומר קשמירי שמנוני בקססה, החלטתי להחליף לה רפידות בעצמי. לא משהו מסובך שלא עשיתי על בסיס קבוע; לא משהו שפנינה רוזנבלום לא יכולה ללמוד אחרי 30 שעות. מעלים על ג'ק, מורידים חישוק, משחררים רפידות, מכניסים חדשות, מחזירים חישוק, מחזקים קצת, מורידים מהג'ק, מחזקים עוד קצת, נכנסים לרכב, מניעים ומפמפמים כדי להחזיר לחץ למערכת הבלימה — וזהו, שהשלב אחרון והדי חשוב הזה התפוגג בדיוק כמו עננת העשן שעלתה לי מהפה דרך קבע. דווקא את שלב ההתנעה ותחילת הנסיעה היא עשתה לא רע, אבל אז הגיע הזמן לבלום. ובואו נגיד את זה ככה: דלת המוסך של השכן בקצה הרחוב נראתה טוב יותר לפני שפצחתי בניסיונות מכונאות־רחוב. גם הפרצוף של בעל המוסך הזה נראה הרבה יותר רגוע לפני שקול פיצוח העץ והמתכת העירו אותו משנת הצהריים.

 

ובכל זאת אהבתי אותה, את הטריומף הראשונה והמתפרקת והזוועתית שלי. כל כך אהבתי, שבאותו רגע החלטתי לסגור עניין. נכנסתי, התנעתי בפעם האחרונה, ונהגתי אותה בזהירות למגרש החנייה הגדול ליד איצטדיון הכדורגל של דן האג. קבוצה חביבה, עם אחלה אוהדים וממוצע של 80 עצורים, הרוג וארבעה פצועים קשה בכל משחק בית. קבוצה שחרתה על דגלה את סמל האחווה, ולכן מציגים האוהדים שלה בכל משחק חוץ ברית אחים המתבטאת במה שהם מכנים "צלב הקרס הוא ידידך, שא אותו בגאווה של החולצה". החניתי את ה־TR, לא לפני שבדקתי שוב שאין לה ברקסים כלל, והדבקתי עליה יפה־יפה נייר ססגוני שהבהיר כי זאת "מכונית מצוינת, יד ראשונה, שמורה בקפדנות, מיהודי שומר מצוות". שתעשה דבר אחד טוב בחיים המזוינים שלה.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ויז'ואל/פוטוס
"ובכל זאת אהבתי אותה, את הטריומף הראשונה והמתפרקת והזוועתית שלי"
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים