אני מכיר מספר אנשים שהייתי נותן להם חלק ממה שאני מרגיש

12 בדצמבר 1951 - הידיעות על מצב בריאותו הקשה של חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, הולכות ומתרבות. על מנת לדרוש בשלומו של החולה המכובד יצאה מירה אברך, כתבת "ידיעות אחרונות", לעדכן על המתרחש בבית הנשיא. להלן קטעים נבחרים מכתבתה:

'"אתה חולה ואני חולה ותקוותי ששנינו נחלים מהר, כל טוב'. כך כתבה ילדה קטנה לנשיא וצירפה למכתבה שושנה אדומה כסימן לאהבה. כשקרא הנשיא את המכתב עלה חיוך על שפתייו החיוורות. לבוש פיג'מה חומה בהירה (מעולם לא לבש פיג'מות בעלות פסים, מספר אחד המקורבים לו) שוכב הנשיא במיטתו הגדולה, שלבני מיטה ירוקים בהירים פרושים עליה, עטורים מונוגרמות "ו.ו" על שם הגברת ורה ויצמן, ומנמנם.

חוש ההומור של הנשיא אינו מרפה ממנו גם עתה ולמרות הכרתו המלאה וידיעתו את מצבו החמור הוא משעשע מדי פעם בפעם את הסובבים אותו ב"הברקות". "מה שלומך?" שאל אותו אחד ממקורביו. העלה הנשיא חיוך חלש על שפתיו: "אני מכיר מספר אנשים שהייתי נותן להם חלק ממה שאני מרגיש".

בנו של הנשיא, מר בנימין ויצמן, שב זה עתה לארץ כדי להימצא ליד מיטת אביו, נאנח אנחת רווחה ברדתו מחדרו: "אני רואה שסך הכל פניו של אבא לא רעים". כמובן שהדמות המבלה את כל שעותיה ליד מיטת החולה היא רעייתו, הגברת ורה ויצמן, המנסה לעודד ולבדר את הנשיא על ידי סיפורים  על מעשי וחיי יום יום.

גברת ויצמן תמיד הדורות מראה וטובת טעם, אינה מזניחה את עצמה אפילו בימים אלה. לבושה היא על פי כל "החוקים" ולמרות חרדתה העמוקה והעובדה שרוב זמנה היא נמצאת ליד מיטת בעלה, היא מוצאת מילה טובה לכל איש מהנמצאים בבית. היא הדואגת בהצלחה לכך שהלך החיים הרגיל בארמון הנשיא יימשך כמנהגו".

אחרית דבר

כשנה לאחר פרסום הכתבה, ב-9 בנובמבר 1952 בשעה 6:30  בבוקר נפטר חיים ויצמן, כשרעייתו ניצבת ליד מיטתו. ב-8 בבוקר שודרה בקול ישראל ההודעה הבאה:

"אזרחי ישראל, ממשלת ישראל מודיעה מתוך יגון עמוק על פטירתו של נשיא מדינת ישראל, ד"ר חיים בן עוזר ויצמן, שנפטר ונאסף אל עמיו הבוקר בשעה 6:30 בביתו שברחובות, רעייתו ניצבה ליד מיטתו. בית ישראל שרוי באבל כבד בהילקח ממנו בחיר האומה".

לבלוג "במנהרת הזמן" המלא  - לחצו כאן .